את גדעון (גידי) שקדי מכירים כולנו, בעיקר בשל התייצבותו בחזית מאבקים רבים על פני הקיבוץ בשנים האחרונות. אבל מעטים יודעים כי היו ימים, ובעיקר לילה מסויים אחד, בהם נלחם מלחמות מסוג אחר. לרגל יום הזכרון ויום העצמאות תש"פ, החזיר אותו הצוות למשימות מיוחדות של העלון, אל הלילה בו הרווה בדמו את אדמת הבקעה וזכה לעיטור "אות המופת" 

הרעיון לראיון נולד בשיחת חולין עם גידי בקפה של עזרי. הנושא השגרתי שעולה תמיד הוא ענייני הקיבוץ, אך הפעם התגלגלה השיחה לחוויות צבאיות.

גידי דיבר בפתיחות על הצל"ש שקיבל (שהומר מאוחר יותר ל"אות המופת") על תפקודו בפעולה קרבית וכך נולד ראיון לעלון הקיבוץ לקראת יום העצמאות. הצענו והוא הסכים.

באחד מערבי הקורונה נפגשנו במרפסת, ממרחק מתאים, כדי לשמוע את זכרונות אותו הלילה.

גידי עם האלוף זאבי בטקס הענקת הצל"ש

ליל 25 בפברואר 1969. אחת הגזרות החמות של צה"ל דאז היא בקעת הירדן בואכה צפון מדבר יהודה ואירועים רבים של חדירות מחבלים מירדן מעניקים לאזור את הכינוי "ארץ המרדפים" ולעת ההיא את הכינוי "תקופת המרדפים".

"באותה תקופה היו הסתננויות רבות  של פדאיונים שפעלו בחוליות קטנות וניסו לפגע במוצבים, בישובים ובהיאחזויות הנח"ל לאורך הבקעה", משחזר גידי אשר גויס אז למילואים ובאותו לילה פיקד על כח שיצא ממשטרת יריחו במטרה לארוב למחבלים.

שגרת המארבים השוחקת והנצחון במלחמת ששת הימים, הביאו לשאננות: "המארבים היו בדיחה אחת גדולה", פוסק גידי. "היו לילות קרים וגשומים, יצאנו עם שמיכות ודובונים וכדי לא להירדם, היינו מפרקים את העוזי ומכניסים את הסיגריה לקנה ומעשנים בתוכו כדי שלא יראו את הסיגריה".

השעות חלפו ומאום לא התרחש. "קיפלנו את המארב והתחלנו לנוע רגלית לעבר מושב חוחית וגשר עבדאללה לכיוון המוצב, בלי לדעת שעל שער המוצב שכבו מחבלים שלא ברור מאיפה נכנסו, משום שחציית הירדן הייתה מורכבת באותם תנאי מזג-אוויר. המחבלים רצו לפגוע בחיילי המוצב וההגעה שלנו הפתיעה אותם ואז, תוך כדי הכניסה למוצב, נפתחה עלינו אש. המ"פ מנחם רייליס ישב במשטרת יריחו וברגע ההתקלות דיווחנו לו. בדיון שהתפתח בקשר בין מפקד המוצב למ"פ, לא ידעו לקבל החלטה האם להסתער ובסופו של דבר הבנתי שאני מנהל את הקרב בעצמי".

המחבלים שכבו בתעלה ליד המוצב וחילופי האש התנהלו בינם לכוח של שקדי שחזר מהמארב.

"קראתי למאגיסט כי רציתי להשמיט אותו הצידה, שיחפה בזמן שאנחנו מסתערים אבל הוא הגיע אלי בלי החגור. המקלען הודיע שהמקלע לא יורה והתברר שהוא הכניס את המחסנית הפוך. תפעלתי את המקלע בעצמי, יריתי צרורות וכמו שאני מתרומם להסתערות גיליתי שאף אחד לא קם איתי ומיד חטפתי צרור".

הקרב עם החולייה התנהל דקות ספורות ומיד לאחריו החלו חילופי אש אינטנסיביים עם כוחות צבא ירדן. "בכל הבלאגן שהתפתח, הייתי צריך לנהל את פינוי הפצועים, כשלכוחותינו היה הרוג אחד ושני פצועים, ביניהם אני ושכבתי חודש בבית-חולים. האלוף רחבעם זאבי (גנדי) העניק לי צל"ש וביום העצמאות שלחו אותי לנשיא שז"ר בירושלים וקיבלתי ממנו את אות המופת".

שקדי מסכם בדרכו הייחודית. "אתה יודע על מה מקבלים צל"ש בצבא? על פאדיחות של מפקדים. לימים התברר שראובן זיו היה בכוח הנח"ל שאייש את המוצב ועד היום, כשהוא פוגש אותי, הוא אומר: "חבל שלא הרגתי אותך".

לרגל הראיון, הפעילה מערכת העלון את קשריה וכמתנה נפלאה מן העבר, נמצאה גם עדה מהטקס בו הוענק הצל"ש לגידי שקדי.

עופרה אליגון ז"ל, שכתבה את המדור "בינינו" בעיתון "מעריב" באותן השנים, נכחה בלשכת האלוף זאבי באותו היום והיא מתארת בטורה את הנעשה:

עיטור המופת

"גדעון, שחזר לגדל כותנה בקיבוצו "גבעת חיים" (איחוד) עומד עכשיו בלשכתו של האלוף והוא סמוק לחיים וכמו מבוייש. מאוד לא נוח לו והוא מודה לאלוהים שאיש מן הבית לא בא עמו: לא אשתו – כי עדיין אין לו כזו ולא הוריו, אולה ויצחק שקדי שייתכן ואפילו אינם יודעים על הצל"ש שזוכה לו בנם.

לבוש הוא מדים חדשים, ישר מן השק"ם והסרטים אשר על שרוולו, גם הם טריים מאוד. מועך הוא בידו את כומתת הצנחנים: "בכלל לא הרגשתי שאני עושה משהו מיוחד. עשיתי מה שצריך לעשות בתנאים שכאלה, אבל אם כבר, אז נדמה לי שצריך היה להעניק את הצל"ש לכל היחידה, קצת לא נעים לי, למען האמת. בכל אופן אני מתחלק בצל"ש הזה עם יוסי שמי שכבר החלים מפצעיו ועם חיים הפטמן ז"ל שמת מפצעיו. צריך לציין – חיים הפטמן מקיבוץ להב – חוזר ומדגיש שקדי ומוחה את מצחו הלוהט.

בזה אחר זה לחצו המפקדים הבכירים את ידו של סמל המילואים, וזה היה מעביר מיד ליד את כוסית המשקה שנשארה מלאה כפי שמזגו אותה. שוב הבזיקו המצלמות ושוב זמזמו מצלמות הטלוויזיה ואז בא לסיומו אחד הרגעים הגדולים בחייו של צבר אמיץ לב וצנוע. חמש דקות נפלאות בהן הוענקו כל הכבוד והיקר לסמל מילואים מגבעת חיים העוסק בגידולי כותנה. אחר כך יצא מן הלשכה ופניו אל החדר, הסתכל עוד רגע סביב ויצא אל הכביש, לתפוס טרמפ הביתה…"