זוכרים את התהליך שבו הוכרז כי "יוצרים איחוד"? זוכרים את הכוס, המדבקה ואת שתי פיסות הפאזל שחולקו לכל משפחה? כינסנו חלק מהמעורבות כדי לסכם את הרפתקת "צוות ההסכמות"

צילום: עדנה ארזי

"מתי, איך וממה הכל התחיל?", אני שואל. כולן קצת מבולבלות, לא בטוחות. גם אני לא לגמרי בטוח. "אני לא זוכרת מתי זה התחיל", אומרת ממי לברון, "אבל אני זוכרת שהשיח בפייסבוק של הקיבוץ יצר אווירה מתוחה מאוד ואי-נחת ולכן היה רצון לחשוב על שיח אחר ואז ליאורה נבחרה והחליטה לקדם את התהליך? או ששרון?"

"אני בכלל לא זוכרת", מודה טלי אחיטוב, "מבחינתי, זה ממש לוט בערפל".

"היו  בקיבוץ 'בעבועים' על כל מיני נושאים, שאני אחראית לחלק מהם", מוסיפה רקפת מוהר. "הדבר הזה קרה גם בתגובה לדברים האלה ואני חושבת שטוב שקרה".

אבל מה בדיוק קרה? אנחנו מתכנסים כדי לדבר על צוות ההסכמות, שנולד בקול תרועה רמה לפני זמן רב. בדיקה באתר האינטרנט המסודר של הקיבוץ מחזירה אותי למארס 2020, אז יצאה הודעת הצוות הניהולי וועד ההנהלה.

"מזה מספר חודשים, אנו מתמודדים עם סוגיות חשובות ומשמעותיות שהובילו לשיח ער בקיבוץ המציג, בין היתר, תחושת אי נחת וחוסר שביעות רצון מהמצב הנוכחי. במקביל, קיבלנו פניות מחברים על תחושות אלו בקיבוץ והצורך לבחון איך משנים זאת. לאור כל זאת וביחד עם המחשבה שעברה תקופה ארוכה מאז קיימנו תהליכי הסכמות ושיח משותפים, אנו רואים לנכון לקיים תהליך משותף לבחינת דרכנו, כקהילה לקראת השנים הבאות".

לפי ההודעה, נשמע כי אכן היו "בעבועים" ואווירה מתוחה ואי-נחת וכל זה לפני שנכנסה הקורונה לחיינו, אז החל בגבעת חיים איחוד תהליך מיפוי וזיהוי הסוגיות הבוערות המעוררות מחלוקות המייצרות, כפי שצוין בהודעה, "שיח ער" (מאוד). בשלב הבא, נבחר צוות שיוביל את התהליך שיַעדוֹ החמקמק היה ייצור הסכמות רחבות והתמודדות עם אופני השיח הפיזיים והמקוונים בגבעת חיים איחוד, אשר נחוו בקרב רבים כאגרסיביים.

הליך בחירת חברי וחברות הצוות היה אינטנסיבי ומתוח. בניגוד לצוותים וועדות אחרים בקיבוץ, אופן הבחירה היה פתוח לחלוטין: אין מועמדים, אין שמות ידועים מראש, מה שהביא לא מעט אתגרים, כולל סבב הצבעה חוזר, אבל בסופו של דבר, נבחר צוות של 13 חברות וחברים. אולי זה המקום להזכיר, גילוי נאות: גם אני נבחרתי לאותו "צוות הסכמות".

במשך חמישה חודשים נערכו מפגשים כמעט מדי שבוע, בכל פעם כשעתיים, כדי להתניע מהלך שיביא "הסכמות רחבות". אחד האתגרים בלט עוד במפגש הראשון: חברי וחברות צוות ההסכמות לא מסכימים –  לא על מטרת העל שלשמה התכנסו, לא על הנושאים עליהם יהיה אחראי הצוות, לא על הדרך הראויה להוביל תהליך כזה ובאופן כללי, לא מסכימים. ניכר דבר נוסף: רצונם האמיתי של רוב חברי וחברות הצוות להגיע להסכמות, רק לא היה ברור על מה.

חזרה להווה. אני נפגש עם ממי, רקפת וטלי כדי לנסות ולסכם את ההרפתקה המוזרה. שלושתן היו מהמתמידות בצוות שהגיעו לרובם ככולם של המפגשים והיו פעילות בצוות מיום הקמתו ועד שסיים את דרכו בתחילת יוּני. גם אני לא החמצתי מפגש ואהבתי מאוד להקשיב לכל אחת מהן, שתמיד הביאה עמדה מעניינת, מנומקת ובעיקר אותנטית.

אתן זוכרות שנבחרתן לצוות?

"התרגשתי מאוד", אומרת רקפת. "זה היה אחרי תקופה קשה מאוד מאוד במהלכה נתקלתי בקיבוץ בתגובות קשות מאוד מצד חלק מחברי ההנהלה הקודמת. עברתי חוויות לא-פשוטות בכלל. הרגשתי שמנסים לתת לי להרגיש כמו 'משוגעת הכפר'. כשקיבלתי את הטלפון מניר, פתאום הבנתי שיש עוד אנשים שרוצים כמוני. זה מאוד ריגש אותי. לא חשבתי שאנשים יעזו להגיד בקול רם 'אני בעדה'".

"נפגשתי עם צוות 'אנשי דרך' בראיונות המקדימים, כשהם פנו לתושבי הקיבוץ לבוא ולשתף בתחושות בתהליך המיפוי הראשוני", משתפת ממי. "אחד הדברים שאמרתי להם זה שאם ייכנסו פה לתהליך, אני אשמח מאוד להיות חלק ממנו. המקום הזה כל-כך חשוב לי וכל-כך יקר לי, אני מרגישה אותו כל-כך כבית ואני כל-כך רוצה שתהיה פה אווירה מקבלת. ברור לי לגמרי שאין מצב שכולם יסכימו, אבל רציתי מאוד שיהיה מקום בו יוכל כל אחד להביע את דעתו גם אם היא שונה ולהרגיש מספיק בטוח שיהיה מי שיכיל את זה, גם אם הוא אומר דברים שלא מקובלים על אחרים. שמחתי מאוד שנבחרתי והייתי בשלה לצאת לדרך. התחושה שלי הייתה שבמלחמות כולם מפסידים ורציתי שמשהו ישתנה".

"זה מצחיק", אומרת טלי, "אני שומעת את האנרגיות שהיו לממי ולרקפת עם קבלת הטלפון הראשון וזה מייצג את הרוח שהן הביאו לצוות. אני הייתי באנרגיה אחרת. לא הייתי מלאת אופטימיות. הייתי בתחושה של 'ביקשו ממני, אז אבוא ואעשה כמיטב יכולתי' ואני זוכרת שהגעתי מתוך איזה פיזור. אני זוכרת שלרקפת ולממי היה כיוון ברור שהן רצו שהתהליך ילך אליו ואני חשתי כי רבים בצוות הגיעו עם אנרגיה דומה לשלי במובן הפיזור וחוסר הבהירות לאן צריך ללכת עם התהליך הזה. בפגישות הראשונות כל אחד משך לכיוון אחר והיה קשה מאוד להגיע לחיבור".

צילום: אביגייל קולייר

ומה אִתְּךָ? שואלת רקפת. גם אתה נבחרת לצוות. "גם אני התרגשתי", אני משחזר. "הבחירה הפתיעה אותי. אנשים שיתפו אותי שבחרו בי וברמה האישית זה בעיקר יצר אצלי תחושה של שייכות ושל הזדמנות להיות מעורב במשהו שנראה לי אז חשוב מאוד".

"אז" זה נראה לך חשוב מאוד? נשאלת לא-נשאלת שאלה.

"נדמה לי", אני אומר, "שמהר מאוד אחרי שהתהליך התניע, התחלפו אנשים בהנהלה ונוצרה תחושה שצורת השיח – שכל-כך רצינו לשנות – משתנה מעצמה".

"אני מסכימה", אומרת רקפת. "יש לי היום הרבה פחות צורך להתעסק בדברים שנראים לי טעוני שיפור בקיבוץ".

"אני מסכימה וחושבת שחשוב מאוד לציין את זה", מדגישה ממי.

התחלנו 13 חברות וחברים. עד המפגש האחרון כבר נותרנו חצי מזה.

"אצל רבים מחברי הצוות הייתה תחושה אמביוולנטית מאוד", אומרות כולן. "שמחתי מאוד שהצוות שנבחר היה לא-הומוגני", אומרת ממי. "חשבתי שאם נצליח לייצר שיח בצוות, אז יתכן ונצליח ליצור אותו בחוץ, אבל עם הזמן נשרו חברי צוות".

"אני מסכימה אתך במאה אחוז", אומרת טלי, "מה שהכי בלט בעיניי בצוות היה אותו פיזור, או מין תחושה שאנשים לא תמיד הבינו מה בכלל אפשר לעשות פה. היו אנשים, כמו רקפת, שתמיד ידעו לאן הם רוצים לקחת את הדברים וזה בער בהם מבפנים. אחרים פשוט לא ידעו. חשוב לומר שכן דיברנו וקרה פה משהו: הייתה אווירה טובה ונוצר שיח. עם זאת, לא נוצרה שום התמרכזות לעבר איזושהי הסכמה בסיסית. לדעתי, זה קשור בכך שבגבעת חיים איחוד כיום יש אנשים עם סיפורים שונים מאוד, מטרות שונות מאוד, התכווננויות אחרות, כל אחד באיזו חוויה אחרת ואני מרגישה שזה היה חלק ממה שהקשה על התהליך". כל זה והקורונה, כמובן, מוסיפות כולן.

איך אתן רואות את הקשר בין מה שנעשה פה למה שקרה בחוץ?

"אנשים תהו מה אנחנו עושים פה", אומרת רקפת. "גם אחרי שפרסמנו שאנחנו מסיימים לעת עתה, נשאלתי, 'צוות ההסכמות בוטל. למה?'". אני מציין שכמו שמשתקף גם מהשיחה הנוכחית, בהחלט קרו דברים במסגרת המפגשים של הצוות: אחד משך לכאן, אחת משכה לשם, אחד היה אמביוולנטי, אחרת באה עם בעירה פנימית. היה דיון, היה שיח. האם היה צריך לצאת באופן ישיר יותר אל הציבור?

"לא היה עם מה לצאת", אומרת ממי. "כשהגענו בתחילת השנה הנוכחית לתכנית פרקטית יותר (מעגלי השיח) היינו אמורים לצאת עם זה ואז הגיע הסגר השלישי של הקורונה וטרף לנו את הקלפים".

"חבל שהיה סגר ולא יצאנו עם המעגלים שתכננו", אומרת רקפת. "צריך לזכור", ממשיכה ממי, "שהתהליך כלל הרבה התלבטויות, 'התבצבצויות' בינינו לבין עצמנו וכשכבר התגבשה הפרקטיקה, אז גם המציאות שלנו קצת השתנתה כי הפרסונות השתנו, גם מרחק הזמן מתחילת התהליך והשינויים מאז ושנת הקורונה הוסיפה את מה שהוסיפה וכל זה הגביל אותנו. אני אומרת שההצלחה האמיתית היא עצם היציאה לתהליך וקיומו".

"לאנשים היו ציפיות", אומרת רקפת. "נרשמו מעל 130 אנשים למעגלי השיח, זה אומר משהו. אמנם אני מרגישה שבהתחלה הם לא כל-כך ידעו למה לצפות, אבל כשחברים ותושבים חשו שיש פה הרבה רצון טוב לעשות משהו בשבילם, הם הסכימו להתמסר. ההתמסרות הזו ריגשה אותי. האמנתי שזה יאפשר לנו לעשות משהו, כי שמשוחחים, מתייחסים אחרת אחד לשני".

כלומר, עצם המפגש מאפשר הזדמנות להכּרוּת, להקשבה, לקרבה.

"אני מאמינה מאוד שזה כך", אומרת ממי. "לדוגמה, אצל הפנסיונרים יש מפגשים אחת לכמה שבועות המאפשרים יחד, גם לכאלה שלא בהכרח היו מתאספים לכוס קפה משותפת. יש עניין משותף, נשארים ומדברים וזה מאפשר להתקרב. אני חושבת שאילו היה מזדמן לנו לערוך את מעגלי השיח, היינו יכולים גם לזהות את המכנה המשותף, לשמוע על הקשיים וגם בתוכם למצוא את המשותף לנו".

עם מה אנחנו יוצאים מכל זה?

ממי: "עם תקווה שהמקום הזה ילמד לנהל משברים".

טלי: "אני לא תמיד אופטימית, אבל אני חושבת שהיה נסיון חשוב ואני רוצה לקוות שבפעם הבאה שיהיה רצון לעשות תהליך קהילתי כלשהו, יגידו 'שווה לנסות'".

רקפת: "אני מרגישה שהיינו קרובים לעשות משהו חשוב, להיפגש באמת וגם בנו הקורונה פגעה. דבר כזה אי אפשר לעשות בזום. לכן, עוד לא אבדה תקוותנו".