יהושע שרון

צילום: אלדד ורדי

הדיון על הקמת מרכז מסחרי צמוד לכניסת הקיבוץ מתחולל בין געגועים לעבר שמעולם לא היה מצד אחד, לבין ממסד חסר יכולת לקרוא את הציבור מצד השני.

הרשימה של צפריר ב"בתוכנו" מתארת יפה את תהליכי התכנון, ומפרטת את כל הגורמים הנלקחים בחשבון. אני מאמין שצוות התכנון פועל בהתאם. נדמה לי כי החברים אינם מעריכים כמה שעות עבודה הושקעו, כמה דיונים פנימיים, גם עם גורמי חוץ, עברו, ובכלל – את רמת המורכבות של התוכנית לפני שהיא מוגשת למועצה. קל מאד לבוא לישיבת המועצה ולתקוע ביקורת כאילו המתכננים עשו עבודה שטחית. עוד יותר קל לשבת בחדר האוכל ולקטר.

המשותף בין אלו שחוששים מהקמת הפרויקט היא דאגה לפגיעה באופי הכפרי של המחנה.  אינני מכיר את גבעת חיים כישוב כפרי, לא בהווה ולא בעבר. לקיבוץ של פעם היה אופי מיוחד כחבורה משותפת מבוססת על חקלאות, וכל הקיבוצים תוכננו על פי שבלונה אחידה: חדר האוכל במרכז יחד עם מזכירות (אצלנו ה"צריף הצהוב") וחדרי החברים (דירות קטנות – ה-"L") מסביב. טיפוח השטחים הציבוריים וחצרות החברים היה מינימאלי. השאיפות של החברים התרכזו בעבודה. אופי החצר של הקיבוץ היה ביטוי של אופי החברה.

במשך השנים השתנה אופי החברה, וכמו כן אופי החצר, אבל לא לכיוון כפרי, אלא  בדומה לשיכון פרברים. שיכון הבנים החדש הנו מאד יפה, אבל דומה יותר לשיכון במערב ראשון לציון.  אולי המתנגדים למרכז מסחרי מתכוונים לאופי של מושב, עם לול ורפת אחרי כל בית? אולי הם מתגעגעים לימי רוח מזרחית כאשר בושם ההודיה התפזר לכל המחנה? אולי שוכחים שבנינו אולפן ומגורי מתנדבים צמוד לאותה ההודיה? אולי חסרות להם ארובות דודי הנפט, או הפיח מארובת דוד הקיטור? אולי לא שמו לב כי הקצה הדרומי של השיכון החדש צמוד למה? לתחנת דלק ומוסך מסחרי!  ועוד ועוד… בקיצור: המחנה היום יפה יותר לאין ערוך מאי פעם.  הוא יותר נוח, יותר שימושי ופחות כפרי! אנחנו יכולים להיות גאים בגן ציבורי נאה ביותר (הודות לחיימק'ה בזמנו ולאריק כיום). קטע הכביש החדש שעולה מן ה"כלבולית" אל הבית של עמי מדיני הוא עבודה למופת, תענוג לעיניים.

מרכז מסחרי יכול להיות עוד צד בתהליך חיובי המתמשך כבר שנים, ואפשר לסמוך על צוות התכנון שיבצע אותו בצורה אסתטית והגיונית. היתרון של מרכז קופת חולים אצלנו הוא עצום, במיוחד לחברים המבוגרים. לחברים עם געגועים לעבר אני רוצה לומר שמה שחסר לנו הוא הנוף האנושי של אז. אולי היינו יותר יפים פעם…

מנהלי הקהילה אשר זוכים להתנגדות אוטומטית מחלק ניכר של החברים, חייבים לשנות את צורת הדיון בנושאים כבדים, הנוגעים באופי הקיבוץ. ריבוי מפגשי הסבר לא יעזור כל עוד מביאים לחברים תוכניות מעובדות להחלטה. זה מעמיד את הציבור כמבקר, כמאשר ולא כשותף. לפני כל פעולה טכנית – כרגע עומד על הפרק נושא כזה – חובה לשתף את הציבור. בדיון פתוח וחופשי יש להקשיב לרוח השלטת; מה באמת רוצים החברים. על המנהלה לספק רקע, לפרוס אלטרנטיבות והערכה של עלויות. תוצאות הדיון יהוו הנחיות לצוות התכנון. לא יתכן שהפעם הראשונה בא נודע לחבר על נושא, הוא מתבקש לאשר אותו. בטוחני שאם הוא היה משותף בדיון מההתחלה- תעלם ההתנגדות האוטומטית.