ליאורה עוסקת – גם בעבודתה האחרונה בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות (משרד המשפטים) וגם בעבודות כמורשית לנגישות השירות ובדוקטורט שלה – בנושא העכשווי שנקרא נגישות – וזכויות אדם. כדי להיכנס לנושא הזה תעצמו עיניים ותדמיינו עולם נגיש ב-100%: אין מדרגות כדי לא להקשות על מי שנוסע על גלגלים (עגלות תינוק, קלנועית, כסא-גלגלים); תאורה אינה מסנוורת (עבור בעלי משקפיים ולקויות ראיה); יש כתוביות בטלוויזיה (עבור מי ששמיעתו לא טובה מספיק) שלטים עם סמלים ברורים (עבור מי שאינו יודע קרוא ובעצם עבור כולנו) ועוד. בעולם כזה אפשר לחשוב על מצב שבו להיות אדם מוגבלות זה בעצם לא כ"כ מגביל, לא?

אז מה – לא האנשים עם המוגבלויות צריכים להתאים את עצמם לעולם (באמצעות כל מיני אביזרים ומכשירים ותהליכי שיקום שונים) אלא העולם צריך להתאים עצמו אליהם?

האמת שכן… מאז שנות ה-90 ישנו מעבר מהתפיסה "הביו-רפואית" לתפיסה "החברתית". ההבדל הוא בעצם בהתייחסות לשאלה "אצל מי נמצאים החסמים?" ומכאן לשאלה "ובאחריות מי לצמצם אותם".

תני דוגמא

בתפיסה הרפואית הלקות נמצאת אצל האדם ולכן הוא מוגדר כחולה וזקוק לטיפול. התפיסה החברתית טוענת שהבעיה אינה בלקות עצמה (פיזית ,ראיה, שמיעה, תנועה, למידה, נפשי, שכלי ועוד) אלא בסביבה שאינה מותאמת וביחס שהחברה מפגינה כלפיה. כלומר, במקום לשים רמפה או מעלית עבור מי שנע על גלגלים, עדיף לתכנן מבנה או אזור בצורה שתאפשר תנועה לכולם (למשל במקום מדרגות ליצור שיפוע , מעליות , מעברים פנויים ועוד..).

נשמע מהפכני למדי

אכן. וכשמדברים על שינוי גישה, לא מתכוונים רק להתאמה הפיסית, אלא גם לשינוי של עמדות ושל דעות קדומות בקרב החברה כלפי אנשים עם מוגבלות וזה כולל ממוגבלות פיזית נפשית, דרך מוגבלות שכלית ועד לקויות למידה. ברוב המקרים היחס החברתי מפריע יותר מאשר הלקות עצמה, הוא היוצר את מרבית החסמים והמחסומים. דוגמא טובה לכך היא היחס שבעבר קיבלו לקויי למידה לעומת המידה שבה היום אחוז ניכר מהתלמידים בבתי הספר מאובחנים כבעלי לקויות שונות ולא מתלווה לכך סטיגמה שלילית או בושה.

אני יכול לנחש שהגישה הזו צמחה מחוץ לישראל?

מדובר על תפיסות של פעילי שטח וזכויות שאכן צמחו בחו"ל, בעיקר במודל אירופאי-אמריקאי של עיסוק בזכויות אדם. בעקבות פעילות בשטח התפתחה תיאוריה וכתיבה אקדמית בתחום המכונה "לימודי ביקורת המוגבלות"). בשנת 2000 החליטו בעקבות מדינות אירופה להקים בישראל נציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. זה לווה בחקיקת חוק שעוסק בזה והיחס מתחילת הדרך היה לא של רווחה וחסד, אלא של שוויון וזכויות ומניעת אפליה. כדי לא לזהות את הגוף החדש עם רווחה, החליטו לא להקים אותו במשרד הרווחה אלא במשרד המשפטים.

אבל מדובר רק בשינוי סמנטי, לא? אלה רק מילים ובפועל איזה שינוי התרחש?

השינוי בשפה הוא בכלל לא שולי, הוא שלב קריטי כדי לחולל שינוי. למעשה, עבודת המחקר שלי עוד בתואר השני עסקה במה שנקרא ניתוח שיח. זו עבודה תיאורטית (ולא מחקר עם ניסוי).

בתואר השני התמקדתי בזכויות אדם של נשים ועתה בזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. אני למעשה מנתחת את האופן שבו נכתבה אמנה שאימץ האו"ם ב-2006 בנושא הזה. אני בודקת כיצד הניסוחים ייצגו את העמדות של מי שכתב את האמנה ובאיזה אופן השפה שבה השתמשו, והעמדות שמאחוריה, השפיעו על התוצאה. למשל עד כמה התייחסו ללקות הפיסית (הנכות) כבעייה או למגבלה החברתית (למשל חוסר הנגישות הפיסית) כבעיה.

וכיצד עבודתך בנציבות תרמה לשינויים ולהתאמות האלה?

אני הייתי ממונה על התחום של שילוב בקהילה. זו הייתה עבודה מול גורמים רבים – משרדי ממשלה, ביטוח לאומי, כנסת, עמותות, גופים עסקיים ועוד. המטרה היא שצריך להכניס את שיח השוויון והתפיסה שהחברה צריכה לקחת אחריות על הנגשת הסביבה לאנשים עם מוגבלויות ובעצם עבור כולנו. את העבודה הזו אני ממשיכה גם כמורשית נגישות השירות, אני מלווה גופים נותני שירות כיצד להיות נגישים, וזה כולל היבטים פיזיים כמו מעקה וסוג תאורה ועד איך פקיד בנק צריך לדבר עם לקוח עם מוגבלות כדי לתת שירות נגיש. נגישות, אגב, זה לא תמיד עניין של משאבים כספיים רבים. לפעמים מדובר באמת בשינוי של תפיסה. למשל תשים לב שבשכונה החדשה שיש בקיבוץ אין כמעט מדרגות. וזה לא שאין כאן עליות וירידות.

באמת מאוד נח לנוע כאן, גם עם הילדות.

גם זו הרחבה של תפיסת הנגישות, שנקראת עיצוב אוניברסאלי – כל אחד מאתנו בתקופות מסוימות זקוק להתאמות שונות. הורים לילדים צעירים מסיעים עגלת תינוק, מבוגרים נוסעים בקלנועית, על ילדים קטנים צריך להגן מפני סכנות שונות, בחושך אתה רואה פחות טוב, בתקופה מסוימת יכול להיות לך גבס או שעברת ניתוח ואתה צריך זמן החלמה. כל מי שלמשל היה זקוק לתקופת שיקום מסוימת (אפילו אישה אחרי לידה) פתאום מסתכל על הסביבה אחרת – איפה יש מדרגות, מתי שמים מעקה, האם השילוט ברור ועוד. כל זה הוא נגישות.

מאחר והעבודה הייתה במשרד המשפטים, מדובר היה על עבודה משפטית?

לא רק. מדובר גם על יישום חוקים ותקנות שהתקבלו, גם בפיתוח מדיניות שוויונית כלפי אנשים עם מוגבלויות וגם הנושא של הסברה והדרכה. זה היה אחד התחומים שמאוד אהבתי – לאפשר לאנשים נקודת מבט חדשה על הסוגיה הזו.

כמה אנשים בישראל מוגדרים בעלי לקויות?

יש לנו בארץ בעיה קשה של נתונים. לכל מוסד יש את המידע שלו ואם מצליבים יש הרבה חוסר התאמה. יש הבדל בין אנשים עם מוגבלות לבין אנשים שנזקקים או זכאים לשירותי רווחה וביטוח לאומי. אנשים עובדים, למשל, יכולים להתפרנס בכבוד ולכן לא יהיו זכאים לקצבאות מסוימות וכך לא יהיו רשומים בביטוח הלאומי. ובכל זאת – אנו מעריכים שכ-20  אחוז מהאוכלוסייה היא בעלת מוגבלות כלשהי, כלומר בישראל יש בערך 1.5 מיליון אנשים עם מוגבלות ברמה זו או אחרת. אגב, כ-70 אחוז מהם לא נולדים עם לקות אלא פוגשים אותה במהלך חייהם. למשל, בגילאים מבוגרים או בזמן מחלה. הבעיה הזו בנתונים גורמת גם לבעיות ממשיות. למשל בזמן חירום אנשים מוגבלים שביומיום מסתדרים לבד, פתאום הופכים לתלויים – צריכים עזרה פיסית, כתוביות תרגום ועוד. הבעיה היא שהמערכת לא מזהה אותם, כיוון שבשגרה הם לא מטופלים. בתחום המידע עוד נדרשת עבודה.

מה היה מסלול הלימודים שלך? איך הגעת לנושא הזה?

את התואר הראשון עשיתי בפילוסופיה ובמדע – המדינה באוניברסיטת תל אביב. בתואר השני עסקתי בלימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן ושם נחשפתי לחלק גדול מהנושאים שבהם עסקתי בהמשך. הלימודים הללו מתייחסים לא רק לפמיניזם ולנשים, אלא לנושאים של חלוקת כוח בחברה וסוגים שונים של שוויון. בהמשך עבדתי בפרויקטים שונים ובהם ליוויתי אנשים עם מוגבלויות. הייתה לי משיכה לנושאים של צדק חברתי ושוויון עוד מגיל צעיר וכך חיפשתי לממש את מה שלמדתי בעבודה שתקדם את הערכים הללו.

אם את צריכה לסיים עם מסר למי שרק כעת נתקל בנושאים הללו של שוויון וזכויות אנשים עם מוגבלויות, מה היית אומרת?

התכונות של עצמאות ותלות הן אנושיות. אם רוצים להכיל אנשים עם מוגבלות בחברה בצורה שוויונית, צריך להכיר בתכונות שלהם בכלל כתכונות של כולנו, ורק כשזה יקרה שוויון אמיתי יתרחש. הבאתי דוגמא לחינוך מגיל צעיר לנושא של קבלת אדם עם מוגבלות. זה צילום של בובת ברבי שיושבת על כיסא גלגלים, כשיהיה לה יותר מקום על המדף בחנות אני מאמינה שגם לאנשים עם מוגבלות יהיה יותר מקום בקהילה ובחברה באורח שוויוני.