הייתי כחמישה חודשים בטיול בארצות הברית. אבא כנראה הבין שהוא לא יהיה איתנו עוד הרבה זמן, וחשב למכור את הפלאפל. הוא טלפן אלי לארצות הברית, סיפר לי שהוא הולך למכור את העסק, ושאל אותי מה אני חושב בקשר לזה. אמרתי לו שאני אחזור אליו תוך חצי שעה כי אני צריך זמן כדי לעכל את השאלה. כעבור חצי שעה התקשרתי אליו ואמרתי: אבא, אני חוזר הביתה ואני אשמח אם הפלאפל יחכה לי. לאורך השנים, מאז הקמת המקום, תמיד ליוויתי אותו בדרך הפלאפל. בעקבות השיחה שלנו, תכננו שלאחר שאסיים את הטיול ואחזור הביתה, אני אתחיל לעבוד בפלאפל, כשאבא ידריך אותי וילווה בניהול, עד שאהיה עצמאי. אבא מאוד התרגש מההחלטה שלי, ולא רק הוא. אפילו רואה החשבון שלו התרגש מההחלטה לחזור, ועשה הכל כדי שכשאנחת בארץ הדברים יהיו מסודרים בשבילי. התכוונתי לסיים את הטיול בנסיעה ללאס-וגאס ולחזור הביתה, אבל עוד לפני תאריך הסיום המתוכנן הוזעקתי לארץ כדי להיפרד מאבא, לפני שנפטר. הרגשתי שיש לי מחויבות להמשיך את דרכו של אבא, מחויבות שקיבלתי על עצמי מתוך עצמי.

מאיר תמיד אהב לבשל ולארח, כך שפתיחת הפלאפל הייתה מעשה טבעי עבורו. מה מהאהבות הללו נמצא אצלך?

תמיד אהבתי מאוד לבשל. אהבת האירוח היא משהו שקיבלתי גם מאבא וגם מאימא. שניהם תמיד אהבו לארח אנשים. אני מאוד אוהב לארח כאן, בפלאפל, להסתובב עם חיוך ולתת הרגשה טובה לאנשים שמגיעים לאכול. החלטתי עם עצמי שאני רוצה שאנשים יקבלו יחס טוב וייזכרו באבא. זו הייתה הדרך שלו.

מי עזר לך? איך השגת את המתכונים?

לא הייתי יכול לעשות את זה בלי העזרה של אימא. אחרי שהסתיימו השלושים לאבא נכנסנו לפלאפל, התחלנו לחפש את המתכון, ולא מצאנו אותו. רק אחרי כמה ימים של חיפושים גילינו אותו. אבא לא השתמש במתכונים. בערך חודשיים או שלושה לפני שהוא נפטר, הייתה לאימא תחושה שצריך לכתוב את המתכון לפלאפל. באחד הימים כשאבא הכין את עיסת הפלאפל, היא עמדה לידו ורשמה את כל הכמויות. זה קרה עוד לפני שהיא ידעה שאני אמשיך את דרכו.

המקום כמעט שלא השתנה מאז שמאיר הגה ויצר אותו. באיזה דברים אתה מביא את הייחודיות שלך?

כשנכנסתי לא שיניתי הרבה דברים, כדי לשמור על אופי המקום השארתי את הדברים כמו שאבא יצר אותם. רציתי קודם לראות שאחרי ההחלטה "לקפוץ למים", אני בוחר "להישאר בבריכה". בהתחלה זה לא היה קל, אבל בהמשך פיתחתי אהבה למקום ולעבודה. המשפחה מאוד עזרה לי, בתפעול היומיומי וברעיונות להתפתחות.

היום אני בתהליכים של פיתוח המקום: שעות הפתיחה ישתנו (עד עכשיו שעות העבודה שלי היו לפי השעות שאבא קבע לעצמו). התחלתי להעסיק עוד עובדת במקום, חברת ילדות שלי מהמאוחד. אני מוסיף מנות לתפריט, כמו סביח, בקשה שבאה מהלקוחות, או ארוחת ילדים, נוחה לכל כיס: 5 שניצלונים, צ'יפס וטרופית במחיר 6 ש"ח. אחרי הארוחה, אני מכין לאנשים קפה שחור, על חשבון הבית.

אני רוצה שלאנשים תהיה סיבה לבוא לכאן גם מעבר לפלאפל, ולכן הכנסתי לכאן טלוויזיה וצלחת לווין, כדי שאנשים יוכלו לצפות ביחד במשחקי כדורגל.

אני כל הזמן בפעילות וחושב איך להתפתח.

איך משפיעה התרחבות השכונה החדשה על העסק?

בהתחלה הגיעו לכאן הרבה אנשים מהשכונה החדשה, כי הכל היה חדש, והם עדיין לא התארגנו על ארוחות מסודרות. פעם לא כל כך הכרתי את האנשים בקיבוץ. היום, אחרי חצי שנה שאני כאן, אני מכיר את רוב הקיבוץ. זה כייף להכיר את כולם, נותן תחושה חיובית.

מה למדת על עצמך בדרך?

כשנסעתי לארצות הברית, התחושה הכי חזקה שלי הייתה שאני "קופץ למים" ובודק אם אצליח לשחות. נסעתי בלי לדעת מה הולך להיות, בלי לדעת מראש איך אסתדר לבד. זו הייתה התנסות שבה בניתי את עצמי, מצאתי את המקומות של ההתחדשות בחיים שלי. את אותה החוויה מצאתי גם בפלאפל: הגעתי לכאן בלי ידע מה עושים, איך מכינים את עיסת הפלאפל, את החומוס, איך לנהל עסק. זו שוב הייתה "קפיצה למים". יש בתהליך הזה ריגוש של ההתחדשות, של גילוי היכולת להסתדר לבד.

בגיל 23 כל החברים שלי עדיין בשלב החיפוש. יש קצת תחושה של החמצה שאני לא שם. אני חי חיים שמתאימים למישהו יותר מבוגר מאשר לבן 23, אבל למדתי להעריך את זה. כשהייתי בארצות הברית ואמרתי "כן" לאבא, החלטתי על התחייבות. בחצי השעה שבה חשבתי על ההצעה שלו, הבנתי שאני מעדיף את הקביעות, לא לקפוץ ממקום למקום. רציתי לעשות את הצעד הזה מתוך עצמי, אף אחד לא חייב אותי. אני מאוד שלם עם ההחלטה שלי.

וכמה מילים ממני (ענבל) אליך, רם –

תודה ששיתפת אותנו בסיפור הכל כך אישי ומרגש שלך. שתהיה לך הצלחה גדולה בעסק המתפתח. אני בטוחה שאבא שלך מחייך שם למעלה את החיוך המאיר שלו, כשהוא רואה אותך מצליח, יוזם ומתפתח, ומגלה את הדרך שלך.