תמר (זעירא) ודניאל דביר הם נקלטים חדשים למדי בקיבוץ ובתור שכאלה, ביקשתי להכיר אותם ואת הדברים שהם עושים

"אני עמיתה בבית-ספר מנדל למנהיגות חינוכית", מספרת תמר. "זו תכנית של 20 מנהלות ומנהלים מובילים מכל תחומי החינוך מכל הארץ, שבמשך שנתיים לומדים וחושבים יחד איך נעשה, כל אחת בתחומה, שינוי בחינוך בישראל.

זה חלום שהתגשם ואני שמחה בו מאוד. אני חלק מקבוצה מגוונת שיש המורכבת מכל מה שיש בחברה הישראלית, אנשים שעשו שינויים חינוכיים וחברתיים גדולים במקום ממנו הגיעו ועכשיו לוקחים פסק זמן כדי להסתכל מחדש על הכל ולחשוב מה עוד ניתן לשנות לעומק. התכנית היא יוזמה של קרן מנדל בירושלים ולמרות המרחק אני נוסעת בשמחה.

הגעתי לתכנית אחרי שבע שנים במהלכן הייתי סמנכ"לית מועצת המכינות הקדם צבאיות, ארגון הגג של המכינות בישראל וחיפשתי כיוון חדש להשפיע בו. אני עדיין לא יודעת מה אעשה אחר כך אבל זה בטח יהיה קשור לנושאים בהם אני עוסקת תמיד: מחשבה פמיניסטית על שינוי חברתי, מנהיגות וכלכלה, נשים גברים ומה שביניהם, בתקווה לעשות שינוי לטובה במאזן החיים שלנו בתחומים האלה.

גדלתי כאן בקיבוץ, בקבוצת "דשא" ( ילידי 85') עם תמי הורוויץ המטפלת הידועה. בסוף י"ב יצאתי לשנת שירות בפנימייה הטיפולית "טוביה" בהרדוף ובצבא שירתתי כקצינה במסלול "שחקים" של חיל המודיעין. למדתי פסיכולוגיה וחינוך בירושלים ואחרי הלימודים התחלתי לעבוד במכינה קדם צבאית "אדרת", מכינה מעורבת לדתיים וחילונים במושב אדרת בעמק האלה. התחלתי כמנהלת תכנית חינוכית במכינה ואחרי תואר שני במנהל עסקים לניהול עמותות, נכנסתי לתפקיד מנהלת כספים ולאחר מכן יו"ר העמותה במכינה, משם עברתי למועצת המכינות, שם הייתי סמנכ"לית עד לפני שנתיים".

עכשיו תורו של דניאל. "אני מנהל אזור בחוגי סיירות של קק"ל, ארגון נוער שפחות מוכר פה בקיבוץ ובכלל במרחב הקיבוצי. מדובר במעין תנועת נוער שהעיקר בה הוא השימוש בטבע, בסביבה ובמיומנויות שטח ככלי חינוכי. כל הקבוצות יוצאות לטיול פעם בחודש וגם הפעולות השבועיות הן בחוץ, כשהרעיון הוא שהסביבה המקומית, הטבע והשטח הם הכלי החינוכי העיקרי המעצים ומפתח את הילדים ואת החיבור שלהם לזהות ולקהילה.

נולדתי בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל, בן בכור במשפחה של שלושה אחים. בסיום התיכון יצאתי לשנת שירות ברשות שמורות הטבע במצפה רמון ואז התגייסתי ליחידת החילוץ 669, שם הייתי מפקד צוות. אחרי השחרור למדתי מדעי הקרקע והמים באוניברסיטה העברית בפקולטה לחקלאות ברחובות כשתוך כדי הלימודים, התחלתי לעבוד כיועץ סביבתי בחברת "אדמה" העוסקת בשיקום קרקעות ומקורות מים מזוהמים. עבדתי שם חמש שנים וכשעברנו לקיבוץ, היה לי ברור שאני לא רוצה להמשיך בתפקיד עסקי והחלטתי לעבור לעבודה בחינוך שתשלב את החיבור האישי שלי לשטח ולטיולים. כך הגעתי לחוגי סיירות, שם אני מנהל אזור בארבע השנים האחרונות. עד שהגעתי לגבעת חיים, שיחקתי תמיד כדורסל אבל כאן הבנתי שבגבעת חיים כדורסל לא מרשים אף אחד ואם לא אוכיח את עצמי בבריכה, אף אחד לא יסתכל עליי אז הצטרפתי לקבוצת הכדורמים של הקיבוץ".

ואיך הכרתם? "הכרנו בזכות חברה נחושה במיוחד. שבוע אחרי שהיא הכירה את תמר בקורס הקד"צ של מודיעין, היא החליטה שדניאל (שאותו הכירה מעמק יזרעאל) הוא המיועד לה. במשך שנתיים לא שיתפנו פעולה עם התכנית, עד שהיינו באותו זמן בקורס קצינים בבה"ד 1 ושם נעתרנו להפצרותיה שניפגש ונבדוק את השידוך. השאר – היסטוריה.

ככה שמאז הצבא אנחנו יחד, טיילנו יחד בחו"ל, גרנו שלוש שנים ברחובות בתקופת הלימודים של דניאל בפקולטה לחקלאות ואחר כך שלוש שנים במושב אדרת צמוד למכינה של תמר, עד שהחלטנו לחזור הביתה, לקיבוץ".

ולמה כאן? "שנה לפני שעברנו לקיבוץ, נולדה בתנו הבכורה שקד (היום כמעט בת חמש ואחותה יעל בת שנתיים). שנינו גדלנו בקיבוצים וכאשר נולדה שקד, היה לנו ברור שהמקום הכי טוב לגדל אותה יהיה בקיבוץ, בתוך קהילה, קרוב לטבע ועם חינוך כמו שאנחנו קיבלנו. כשנוצרה ההזדמנות בגבעת חיים, היה ברור לנו שכאן נרצה לחיות, קרוב לסבא חיימק'ה וסבתא אגי ורדי, להורים מוטי וסמדר זעירא ולכל המשפחה של תמר.

שמחנו שההזדמנות שהתפנתה היא דווקא ב"קיבוץ הישן". הבית שלנו נמצא בשכונה הצמודה לנווה נועם ("דרום מערבית" בטופס ההזמנה בכלבולית) שני בתים מההורים של תמר.

זו שכונה שהייתה שכונת הוותיקים של דירות הרווחה הצמודות לנווה נועם ובשנים האחרונות היא מתחדשת ומתמלאת במשפחות צעירות כמונו. אנחנו שמחים שהילדות שלנו גדלות בשכונה כזו, בלי גדרות ועם שביל ודשאים משותפים, שכונה קיבוצית מהסוג בו אנו גדלנו, עם מפגש והווי וחיים משותפים".

הם מאמינים בקהילה. "כשהגענו לקיבוץ, ידענו שאנחנו באים לקהילה וקהילה זה לא רק מגלשות מים בחג משק אלא גם דילמות וקונפליקטים הקיימים במקומות בהם אנשים קושרים את חייהם יחד.

בחרנו בזה ואנחנו מאמינים בזה גם היום, כשהרוחות נושבות לכל מיני כיוונים שלעיתים הם מנוגדים. אנחנו מאמינים בקיבוץ כקהילה דמוקרטית חיה, דמוקרטיה בה יש מקום למנגנונים וסדר ותקנונים וערכים של צדק ושוויון, אבל לא פחות מכך להקשבה, שיחה, אכפתיות וראייה של כל מי שחי פה, כל הקולות – הרועשים והשקטים יותר. אנחנו מאמינים ומקווים שהדרך לשיחה ולמפגש תמיד פתוחה כדי לסלול את הדרך להחלטות גדולות ולצמיחה מתוך הסדקים ומאחלים שבמהרה בימינו כך יהיה".