עבור כל מי שנולד וגדל כאן במאה ה-20, היו הפעוטונים הרבה יותר מקירות, גג וחצר. זה היה המקום בו הפכו התינוקות לפעוטות, מקום בו שכנו שמחה, עצב, משחק, אור וצל ואולי המקום אשר ביטא יותר מכל את מהות "הלינה המשותפת". כעת, עם היעלמותם של הפעוטונים המיתולוגיים מנוף הקיבוץ, אנו מגישים מנה אחרונה: זכרון מהפעוטון

יוני 1973, אני ילדה צעירה, בקושי בת 23 עדיין ללא ילדים, קיבלתי פעוטון של ארבעה תינוקות בני  10 חודשים: יעל בלוך, דני שרון, יואב ברון ועמית גושן. כעבור מספר חודשים, פרצה מלחמת יום הכיפורים ובתי הילדים המשיכו להתנהל כרגיל. מדי פעם פילחו את האוויר אזעקות ולפתע אני מוצאת את עצמי עם אחריות כבדה מאוד על כתפיי, צריכה להוריד למקלט ארבעה זאטוטים ולשדר חוסן נפשי שיקרין על הקטנים. בו זמנית הייתי במתח ודאגה לרון שהיה בצבא והכל ביחד, היה מאוד לא פשוט. מה שהקל על המצב, הייתה התחושה שעל אף גילי הצעיר, ההורים סמכו עלי מאוד ושידרו לי שהם בטוחים שילדיהם בידיים טובות.

 1975, פעוטון חוה שפע ז"ל: בועז ארזי, סיגל קראוס, עפרה מדיני ויזהר אסטליין. הפעוטון היה ממוקם מול ביתה של רבקה שטרן ז"ל. ארבעת התינוקות היו בחצר, מישהו השאיר את השער פתוח ובועז, שהיה תינוק סקרן מאוד, זחל לכביש. באותו רגע עבר שופל שלא ראה אותו ובמזל רבקה שטרן הייתה בחוץ, קלטה מיד את הסיטואציה וצרחה ונפנפה לו שיעצור ובכך הצילה את בועז. היא סיפרה לי על האירוע שנשאר אצלי כטראומה לזמן רב ויחד עם זאת, לאורך שנים נוצר קשר מיוחד מאוד בין רבקה לביני.  (עדנה ארזי)

זכרון ראשון: הפעוטון שלי היה בשורה האמצעית. רבקל'ה רותם הייתה המטפלת. היינו ארבעה: דבי, שלומי, ארז ואני. המקום הקבוע שבו רבקל'ה הייתה מספרת לנו סיפורים היה בחוץ, על מעקה הבטון של הגדר שהפרידה בין שורות הפעוטונים ושם הייתה מקריאה לנו ספרים. וארז אייזנר מוסיף: כשהיינו חולים, רבקל'ה הייתה נותנת לנו כדור אקמול מרוסק בתוך כפית ריבה…זה היה נורא ואיום. מאז אני לא מסוגל לגעת בריבה.

זכרון שני: צפרא, דודה שלי, הייתה מטפלת בפעוטונים במשך שנים רבות וניצלתי זאת בדרכים מגוונות. למשל,  בדרך הביתה מהגן אחה׳צ, הייתי עוצרת בפעוטון שלה כדי לאכול את הקרום של השוקו של השוקולית החמה, אותו שמרה לי במיוחד.

זכרון שלישי: כבר הייתי בגן דקל וכשהייתי בוכה הרבה, היו המטפלות מכניסות אותי לחדר ״עד שתסיימי לבכות״. הייתי עומדת מול חלון חדר השינה שפנה לכיוון הפעוטון של צפרא ובוכה חזק חזק כדי שהיא תשמע ותבוא לקחת אותי. זה עבד לי לא מעט פעמים…(איריס קריאו)

אחר- הצהריים. תחילת שנות השבעים. הפעוטון מול גן דולב. השמש בין העצים.

עברו כחמישה עשורים אבל התמונה הזו צרובה במרתף הזכרון שלי ומתוייגת כאחד מהזכרונות הראשונים של חיי: הנה ג'יפ ולידו עומד איש. ג'יפ בודד ולידו איש שקט הניצבים שניהם מעבר לגדר הפעוטון הנמוכה.

שולה נחמני הייתה המטפלת שלי בפעוטון ובתמונה הזו שאני רואה עד היום, כבר לא בפרטים אלא רק בצללית שחורה-לבנה ההולכת ודוהה עם השנים, אני רואה את אמיתי, בעלה, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, עומד דומם מעבר לגדר. (ליאור אסטליין)

זכרון כילדה בפעוטון:

הייתי בפעוטון של מרים קשטן, המטפלת האגדית, עם יניב אופיר, עמית רטר ויונתן אביזמר. נורא אהבתי אותם, הם היו כמו אחים שלי. במשחקים שלנו, יניב ואני היינו אמורים להתחתן ועמית היה אמור להיות הבן שלנו. כשעברנו לגן דקל היה לי ממש קשה להיפרד מהאינטימיות של הפעוטון והקבוצה הקטנה ולא הייתי מסוגלת ללכת לשירותים בגן כשיש כל כך הרבה ילדים אחרים מסביב. הפעוטון היה כמו הבית שלנו ופתאום כבר לא הרגשתי בבית. אני זוכרת את עצמי בורחת מהגן לפעוטון כמה פעמים ביום כדי לעשות פיפי ואף אחד לא שם לב. זה נמשך כך עד שיום אחד, באחת הבריחות שלי לפעוטון, מצאתי שם פועלים ששיפצו לקראת קבוצת התינוקות הבאה. מאז התחלתי לעשות פיפי בשירותים בגן דקל.

זכרון כאמא בפעוטון:

הייתי אמא צעירה בת 25 כשסתיו, הבן הבכור שלנו, נולד לפני 30 שנים. הנוהל היה שבגיל שישה שבועות צריך להכניס את התינוק ליום מלא בפעוטון, והייתה הקפדה מלאה על הנוהל. שישה שבועות עברו כ"כ מהר והיה נראה לי שהוא עוד קטן מדי כדי להיפרד ממנו ליום שלם. לסתיו הייתה דלקת אזניים חריפה עם חום גבוה ולא רציתי לשלוח אותו לפעוטון במצב כזה. אני זוכרת שהמטפלת שלו התקשרה וכעסה עלי שאני לא מביאה אותו, אמרה לי שכך קבענו ושלא אתחיל עם תירוצים. התעקשתי שהוא חולה ושאביא אותו כשיבריא. בהמשך עברו לנוהל של שמונה שבועות, שגם הוא קצר לעומת שלושה-שישה חודשים אותם לוקחים כיום רוב ההורים. (הילה סיטון)

בתחילת שנות ה-80, נתבקשתי להחליף מטפלת באחד הפעוטונים למשך חודש. עבר חודש ועוד אחד וההחלפה הפכה שגרה. בסופו של דבר, נשארתי כמטפלת הקבועה בפעוטון למשך שלוש שנים. ליוויתי בשמחה גדולה את רביד גרינשפן, שיר שמש, גלעד גשן ושלומית פרנקל, עד שעברו לגן. במיוחד אהבתי את הבקרים: בכל בוקר נהגתי לספר לילדים סיפורים וליהנות ממשחקי התפקידים שלהם. בוקר אחד, בעוד הילדים ואני עסוקים בהקראת סיפור ובמשחק על מרפסת הפעוטון בחוץ, באה רבקה שמש לבקר את שיר. לפתע הבחינה בנחש צפע צעיר על המדרכה בכניסה לפעוטון. לפני שהבנתי מה קורה, חלצה רבקה את הכפכף שלרגלה וחבטה ללא רחמים למוות בפולש המסוכן (והמסכן). מובן שרבקה הפכה לגיבורת היום בפעוטון ובקיבוץ כולו. (נאוה אסטליין)

מתברר שמעטים זוכרים, אבל לפעוטונים היו פעם שמות. אפילו ביררתי עם חנוש והיא אישרה וסיפרה לי שאכן ניתנו לפעוטונים שמות, אבל הוסיפה שנסיון זה לא צלח, שכן כל פעוטון זכה לכינוי על שם המטפלת המובילה שעבדה בו. שלנו היה ידוע כפעוטון של אסתר (הרץ) אבל בכניסה היה תלוי גם שלט עץ עגלגל ועליו שמו של הפעוטון – "סִגלון" –  וטוב שכך, כיוון שבוקר אביבי אחד יצאה מהפעוטון דיאנה, המתנדבת עם הצמה הבלונדינית הארוכה שעבדה עם אסתר בפעוטון. אהבתי מאוד את דיאנה וכשראיתי אותה יוצאת – ועוד מבלי לעדכן אותי – הצעתי ליעל גשן, בת פעוטוני, להצטרף אליי ולבדוק לאן דיאנה הולכת. אני זוכר את השמש הנעימה לצד תחושת החופש המוזרה והמפחידה כשיצאנו באין מפריע משער הפעוטון. הכל היה גדול וגבוה ופתוח. צעדנו אחרי דיאנה ממרחק בטוח ואני יכול להישבע שאני זוכר עד היום את התחנות במסלולה: חדר שטיפת הכלים בחדר האוכל, היציאה האחורית של האקונומיה, חולפת על פני "הנוי" ו… לא ברור לאן אחר כך.

יעל ואני, מצאנו עצמנו בערימות הכותנה של הרפת, מחכים לדיאנה שתחזור. לצערי, אני לא זוכר מי הייתה אותה אישה שעברה במקום ושאלה אותנו מי אנחנו ומאיפה הגענו. אבל אני זוכר שאמרתי לה שבאנו מפעוטון סגלון. הזכרון הבא שלי הוא של כמה אבות כעוסים ומודאגים מתייצבים במקום ומחזירים אותנו בנחישות לפעוטון. פעוטון סגלון. מזל שהיו לפעוטונים שמות. (רועי אסטליין)

לפני הקמת הנקודה (גח"א) הייתי מטפלת בפעוטון בגח"מ. באותה תקופה ניהלנו פגישות רבות בנושא כיצד לבנות את הקיבוץ החדש. בקבוצה שלי היו שישה ילדים, כולל אחד מוגבל ושניים שובבים מאוד. קיבלתי עזרה רבה, כך שבמשך היום הילדים עברו ידיים רבות. יום אחד התייצב אצלי בבוקר המהנדס אלכס קסטן ואמר: אני רוצה להתנסות בעבודה בפעוטון לשם תכנון הפעוטונים שלנו. הוא עבד אצלי כמה ימים וגם בפעוטון השכן, שבו היו יהודית, בתו ושלומית (נחמני) ובסופו של דבר אמר: כך אנחנו לא נמשיך. אנו נבנה פעוטונים לארבעה ילדים וכך הילדים יתחנכו רק עם מטפלת אחת ויהיו בקשר הדוק עם הקבוצה השנייה באותו הבית. ואכן, כך נבנו הפעוטונים שלנו: בכל בית שתי קבוצות בנות ארבעה ילדים כל אחת, עם מטפלת קבועה, בהנחה שבצהריים אחת תצא להפסקה והאחרת תישאר אחראית על כל הבית. הפעוטונים פעלו במתכונת זו שנים רבות מאוד ועם קליטת חברים חדשים, גדלו הקבוצות לחמישה ילדים. במשך הזמן נוסף גם כוח עזר ל"הקמה" בצהריים. התכנון קבע כי הפעוטונים יבנו במרכז "המחנה", מאחוריהם הגנים ואחריהם בנייני הכיתות. זאת מתוך שיקולי בטחון וכדי שלאמהות המיניקות לא יהיה מרחק רב ללכת מכל כיוון. (מרים ארזי)

צילום: אפרת אשל

 זכרון מהפעוטון של אלקה

אז, בימים ובלילות ההם, ישר מבית-החולים, בגיל שלושה ימים הניחו אותי בפעוטון. באחד הלילות, בסביבות גיל שלוש, בהם ישנתי כרגיל במיטתי בפעוטון, אני זוכרת שלקראת הבוקר ראיתי חיה גדולה שחורה או אולי מפלצת עומדת לידי בחדר. נבהלתי ופחדתי מאוד. לא ידעתי לומר לעצמי שבטח זו צללית…קמתי מבוהלת ומפוחדת מהמיטה והתחלתי לצעוד לעבר הבית של אלקה, המטפלת האהובה שלי, בתקווה לקבל שם תמיכה והבנה ואולי גם חיבוק. כנראה שכבר הגיעה השעה ללכת לעבודה ולקראתי הלכה ובאה אלקה. בניגוד לציפיותיי, לא קיבלתי שם הבנה, חיבוק ונחמה אלא ננזפתי על שיצאתי כך לבדי והיא החזירה אותי לפעוטון, מבוישת ונזופה. ואולי היה זה רק חלום. (דנה רובין הגלילי)

את הזכרון שלי מתקופת הפעוטון, אני רוצה להקדיש לאיש שאחראי יותר מכולם על הזכרונות שלי מהפעוטון. האיש שבזכות אהבתו לצילום, זכיתי בתמונות רבות של תקופה מיוחדת. קוראים לו יצחק שקדי ז״ל. ואתמול, כשהתבוננתי שוב באלבומים, גיליתי תמונות של צלם מחונן עם אהבה גדולה למצלמה וכשרון גדול. גדלתי בסוף שנות השישים בפעוטון, יחד עם שלושה בנים: גיא אגמון, זיו ליבר וערן שנהר. זכינו במטפלת עם לב ענק ומסירות אינסופית, זכינו באולה שקדי ז״ל. זכרונות מהתקופה הזו אין לי ממש, אבל בזכות שקדי שהיה מגיע ומצלם אותנו, אני יכולה להתבונן בתמונות ולהשלים את חלקי הפאזל החסרים. אולי משהו מאהבתי לצילום ושימור הזכרונות התחיל כבר אז, בסוף שנות השישים בפעוטון של אולה. אולי… תודה לך שקדי, זכיתי. (אפרת אשל)

תמונה בשחור-לבן מאלבום נעוריי הזכירה לי את התקופה בה עבדתי בפעוטונים, בעיקר בהקמות בשעות אחה"צ. הייתה לי הזכות לעבוד בפעוטון של תמי בן אור בו מתגוררת כיום משפחת חסיד. תמי הייתה, ללא ספק, אחת המטפלות המיתולוגיות ואהבתי אותה מאוד. זה היה אי שם באמצע שנות ה-80', כשהייתי בכתה ט' או י' ומסיבת "פורים איחוד" המפורסמת עמדה בפתח. תמי עישנה ותמיד השאירה קופסת סיגריות מונטנה (נדמה לי) מעל כוננית התרופות שמימין לשולחן החלפת החיתולים.

במשך מספר ימים חככתי ברעיון "לשאול" ממנה כמה סיגריות לטובת המסיבה, כדי שאחשב ל"קולית" ביותר בין החבר'ה. המצפון לא הקל עלי אך המציאות הכריעה ואכן, ביום המסיבה נעלמו להן כמה סיגריות מהקופסה. לא זוכרת אם חוויית העישון הייתה שווה את ייסורי המצפון, רק זוכרת שתמי לא שמה לב לכך שנעלמו לה כמה סיגריות מהקופסה, או שהעדיפה להעלים עין כדי לא להרוס לי את החוויה. (ענת אופיר)

הזכרונות הכי חזקים שלי כמטפלת הם מהפעוטון הראשון שלי, אותו קיבלתי מגייל לבקוביץ'. זה היה במבנה הקיצוני בשורה שמול הבית של מורן ויסבורט וורדה לביא ז"ל. הילדים בפעוטון היו שאול ברות, עדי קרול, אורי הורוויץ ונטע שקדי (של חגית ובעז). בהמשך הצטרף אלינו גם אליעד ששוני שהגיע מארה"ב. באמצע התקופה עברו בקיבוץ ללינה משפחתית. אני זוכרת סיפור מצחיק: כשנטע שקדי התעוררה בבוקר בביתה וראתה את חגית אמא שלה, היא שאלה אותה – "אמא, את עובדת היום בפעוטון?" אני זוכרת שאורי הורוויץ היה ילד שהתעורר מוקדם מאוד בבקרים ושומרת הלילה הייתה צריכה לקרוא להוריו שיבואו להיות איתו עד שהמטפלת תגיע ב-7:00. אפשר לומר שעם אורי התחלתי את הלימוד שלי בנושא שינה של תינוקות, מה שהפך ברבות הימים לתחום ההתמחות שלי. אמרתי לתמי ויענקל'ה שאלמד אותו לחזור לישון. הייתי מגיעה לפעוטון לפנות בוקר וכשאורי התעורר, הייתי יושבת לידו ואומרת לו שעדיין לילה ושיחזור לישון. תוך מספר שבועות זה נשא פירות והילד למד לישון. מה שמשקף מאוד בעיניי את הזמן שחלף ושיטות ההרדמה של תינוקות מאז ראשית הפעוטונים ועד היום הם האביזרים בהם השתמשתי: בתחילת הדרך הרדמתי תינוקות בעיקר על הידיים, במיטה או בעגלה ואילו בהמשך גיליתי את נפלאות כדור הפיזיו, המנשא והערסל התלוי. אני זוכרת שהרביתי בעדכונים כתובים להורים. מאוחר יותר עברתי לדף עדכון מסודר, אבל בתקופה הזו פשוט שלחתי המון פתקים קטנים עליהם כתבתי עדכונים – מה עשו, מה אמרו ובעיקר מתי עשו פיפי וקקי. כשסיימתי לעבוד איתם, הכינה לי בוצי אלבום פרידה מההורים עם תמונות מתקופת הפעוטון, שכלל גם הרבה פתקי "פיפי. קקי" מקוריים. האוצר שמור בקפידה בארכיון״. (מירל'ה זיו)