לפני כחודש עברתי לבית חדש. ביום כניסתי לבית, בין ההובלה לנקיונות אחרונים, הסתובב לנו בין הרגליים חתול שתום עין בצבעי שחור לבן, פעמון קטן תלוי בסרט אדום על צווארו. לא ייחסתי לו חשיבות רבה. ודאי הסתקרן מי הדייר החדש. חלפו מספר ימים וראיתיו עוד כמה פעמים. צלצול הפעמון הקטן מקדים תמיד את בואו. הוא מרחרח בחשדנות מאחורי מייבש הכביסה בשולי המרפסת, מפטרל בינות לשיחים ואז מביט בי בעינו האחת ואומר בשתיקה ״חם, הא?״. והולך לדרכו בניגון איטי של פעמון קטן.

לא היינו משפחה חובבת חיות. נרשמו מספר נסיונות התקרבות בינינו לממלכת החי, שלא האריכו ימים.

דוכס ודוכסית, כלבי הקומנדו המצרי שאבא הביא מסיני בתום מלחמת יום כיפור לא מצאו את עצמם ב״אזרחות״ ובחיי הקיבוץ נטולי האקשן. כששבה אימי יום אחד אל הבית ומצאה את אחי (אז בן שלוש) מבוסס בשלולית השתן שלהם, זה היה קו אדום עבורה. הם נמסרו למשמר הגבול, ושוב הועסקו בעבודתם המוכרת.

היו גם תוכים, דגים, אוגרים, עורב פצוע שניסינו לשקם. אבל כאמור, אף נסיון לא האריך ימים.

בניגוד אלינו, לסבתא אסתר היה שבט חתולים מפואר. ובראש השבט כיהן זכר אלפא בשם פולדי. תמיד היה פולדי. וכשנאסף הפולדי התורן אל אבותיו הפולדיים מיד הומלך פולדי חדש, כדי שלא יווצר, חלילה, ואקום שלטוני. כל חתולי כפר סבא שאפו בסתר ליבם להצטרף אל החבורה האריסטוקרטית שגרגרה בנחת בחצר הקטנה ברחוב אז״ר 23, ונהנתה משאריות גפילטע פיש וקציצות. אבל היה קשה להתקבל. מיונים קשוחים וארוכים, יו נואו. סבתא לא לקחה כל חתול.

לפני כעשר שנים אימץ אותי חתול. חתול בר שכזה. חובב מרחבים וקטטות. ג׳ינג׳י עם כל המשתמע מזה. לא אהב להיות בין קירות. לא חיבב ליטופים. חתול ציד. כשהייתי מגיע מהעבודה היה מופיע במהירות, מרחרח קלות את נעלי, ופורש לעיסוקיו. השארתי לו כמה פעמים גבינה בצלוחית על המרפסת, אבל הוא לא התעניין בה. לא היה בזה אתגר. את המזון שלו נהג לצוד, או לגנוב מבתי שכנים. דרך חלון פתוח בד״כ. קראתי לו תשרי. יום אחד, בערב יום השואה, הוא יצא למשימת איסוף וזיהה חלון מטבח פתוח אצל השכנים. לא עברו כמה שניות והוא חדר לעומק באומץ, נטל בשיניו את החלה לשבת ונעלם. לא נעים. ערב יום השואה וכל הקונוטציות של גניבת לחם. אין מה להרחיב. יומיים אחר כך הוא נלקח על ידי לוכד חתולים מהגסטאפו.

בימים האחרונים ראיתי בכמה הזדמנויות בובת פנדה צמרירית ומרוטה ברחבי השכונה. בובה שאוחזת בידיה לב אדום. ככל הנראה ננטשה על ידי ילד או ילדה. ראיתיה זרוקה בצד המדרכה, מונחת על ספסל, ליד הפח. מישהו טרח לשנע אותה ממקום למקום. הפכה לחלק מנוף השכונה. הבוקר, בעודי שותה קפה במרפסת, שמעתי את צלילי הפעמון המוכרים מתקרבים. שתום העין הגיע באיטיות. בין שיניו מנחה לקירוב לבבות- בובת הפנדה עם הלב האדום. הוא הניח אותה לצד המרפסת והביט בי בעינו האחת. גרגר קלות, אמר ״חם הא?!״ והלך בצלצולי פעמון איטיים.