הרבה זמן הסיפורים שאני אוהבת לא הגיעו אליכם כי הייתי עסוקה מאוד בפרויקט שלקחתי על עצמי והייתי חייבת לסיים אותו.
אני חוזרת עכשיו לניסיון לשתף אתכם ולהשתתף אתכם בסיפורים שמשקפים לי את המציאות ללא משוא פנים ואני מאוד אוהבת לחלוק את חכמתם של סיפורים אלה עם כל מי שאוהב להקשיב להם או לקרוא אותם.
הסיפור – הפעם – פותח בצורה מקסימה נושא, שמעסיק אותי כבר הרבה מאוד זמן והוא – הפער בין מה שאני אומרת לבין איך אני חיה את הדברים שאני אומרת. אני יכולה להגיד (לעצמי או למישהו אחר)"צריך לעשות…""זה מוכרח להיות…"" אני חייבת…" ורגע אחר כך, לשכוח שאמרתי זאת או אפילו לשכוח שחשבתי על זה ולהתנהג ולהגיב בהתאם לגירויים הסביבתיים,שמביאים אותי לתגובה זאת או אחרת. מכירים את התופעה הזאת?
הסיפור שלפניכם פורסם בירחון "פרבולה" בשנת 1981. והוא – כמובן – מתאים לנו עכשיו, בכל רגע ובכל שנייה בחיינו.
אז, מהו המרחק בין "אמור" לבין "עשה"?
יהודי אחד, שהיה גם סוחר עצים עשיר וגם למדן גדול בתורה, חי לו את חייו בנעימים בין עסקיו המצליחים לבין תלמידיו המרובים, שאהבו אותו מאוד.
יום אחד פגעה סערה ברפסודות, שהובילו את כל העצים, שהיו ברשותו של ידידנו, וכל המטען טבע במעמקי הים.
שמעו תלמידיו של הסוחר הלמדן על האסון ולא ידעו איך יביאו לידיעתו את מה שקרה. אחרי דיון ממושך החליטו, שעל התלמיד האהוב עליו ביותר, לספר לו.
הלך התלמיד אל מורו ורבו ואמר לו:"רבי, כתוב בתלמוד:'וברכת את ה' אלוהיך גם בטוב וגם ברע' איך אפשר הדבר"?
"פשוט מאוד"– ענה לו הסוחר –"גם אם קורה לך דבר רע עליך לברך ולרקוד לפני האלוהים"
"גם אם כל הרפסודות שלך יטבעו?"– שאל התלמיד.
"כן. בוודאי"– ענה לו המורה –"גם אז עלי לרקוד ולברך את האלוהים".
"אם כן"– אמר התלמיד – אתה יכול להתחיל לרקוד, כי כל הרפסודות שלך טבעו".
ידידנו – כשמע את דברי תלמידו – נפל על המקום והתעלף.
כשהתעורר מעלפונו, אמר:"אני באמת לא מבין את התלמוד"….
ואני קופצת כל פעם, כשמישהו אומר לי משהו ושוכחת את כל מה שאני באמת מנסה לעשות. ולפעמים אני ממש מבינה את זה.
Share this post
