העולם סביבנו משתנה. כל הזמן. כל רגע. האנשים משתנים וחלקם נעלמים. עסקים מתפרקים. חלקם נבנים מחדש וחלקם נעלמים. הכרויות ויחסים עם אנשים נוצרים ונעלמים… הזמן גם הוא הולך ונעלם. רק הרגע היה בוקר וקמתי מלאת תכניות לבצוע במשך היום וכבר ערב. ואני, בתוך עצמי, גם משתנה כל הזמן. האם יש סיכוי שאני בדרך להיות הנסיכה שלא יכלה להירדם בגלל גרגר של אפונה?… מה בעצם קורה כאן? מה הסיבה לשינויים? האם הם מקריים או מתוכננים?

הסיפור שבחרתי להביא הפעם מסופר בגוף ראשון על ידי האישה שחוותה אותו. בחרתי בו כדי לאפשר לי להבין, ולו גם על קצה המזלג, את משמעות השינויים הללו.

לאן נעלמה הקבצנית?

חמש שנים הייתה הקבצנית יושבת באותה פינה. מלוכלכת עם בגדים בלויים וריח רע. עיניה היו חלולות וחסרות מבע. לא עצובות, לא שמחות. לעתים היה נדמה שהיא רואה דרך האנשים ולא את האנשים, שהיא רואה את כולם ואף אחד לא רואה אותה.

הייתה יושבת על שרפרף ובידיה קופסה חלודה, מרשרשת ומקשקשת, בתקווה שמטבע נוסף ייזרק אל הקופסה. לפעמים זרקו לה מטבע או שניים ולפעמים התעלמו ממנה.

ההיכרות שלי אתה החלה כשיום אחד, נכנסה לחנות צילום, שלא מזמן התחלתי לעבוד בה. חייכתי אליה ושאלתי במה אוכל לעזור. היא לא ענתה ועובדת ותיקה אמרה לי: "היא קבצנית שבאה להחליף את המטבעות בשטרות." הקבצנית, נשארה עם פנים חתומות, כאילו לא מדובר בה, ונתנה לי שקית מלאה מטבעות. אני בתמורה נתתי לה שטרות.

כעבור שבוע היא נכנסה שוב. "מה שלומך?" חייכתי אליה. היא נעצה בי מבט נטול הבעה, ובלי להגיד מילה – הושיטה לי את שקית המטבעות. חייכתי שוב ואמרתי לה, שהיא ממש מצילה אותי עם הכסף הקטן שמאפשר לי תמיד לתת עודף.

היא לקחה את השקית ויצאה מהחנות. וכך היה מדי שבוע בשבוע.

יום אחד ראיתי אותה עומדת מעבר לכביש. כשראתה שנכנסתי לחנות, באה ונתנה לי את השקית ואני החלפתי את הכסף והושטתי לה את השטרות. והפעם היא לא הלכה. המשיכה לעמוד מולי, מסתכלת באותו מבט חסר ההבעה. ניסיתי לדבר אתה – והיא בשלה. שותקת. הרגשתי הקלה כשעזבה.

בפעם הבאה, כשהגיעה לחנות ושאלתי אותה: "מה שלומך?" ענתה לי ואמרה:"ברוך השם, בסדר". נדמה היה שחייכה.

השינוי התחיל. אמנם רק סימנים ראשונים אבל די ברורים.

והשאלות שעולות בי הן: מה בעצם קורה כאן? מי או מה גורם להתחלת השינוי הזה? האם יהיה לו המשך? כל זה והמשך הסיפור יופיע בעלון הבא. כדי לא להאריך יותר מדי הפעם…