כתבה וצילמה: עדנה ארזי

.

"אוספים", תמיד היה נושא הקרוב ללבי. בימי ילדותי בקרית- חיים, מי שלא היה בעל אוסף, לא היה מקובל. איש לא שאל האם יש לך אוסף, אלא איזה אוסף יש לך? אספתי: גלויות, מפיות, מחזיקי מפתחות, עטיפות מסטיקים, מטבעות, בולים שהיו המשך האוסף של אבי ואחר כך עברו גם לבועז, ייבשתי פרחים בתוך כרכי "דבר לילדים" ועוד ועוד… שנים אח"כ כאמא, יובל אסף מחקים, בועז אסף מחזיקי מפתחות וביחד אספנו קופסאות גפרורים בנושא: "סיפורי ילדים" ובנינו מהן עיר שלימה.

לקראת חג הסוכות שהוא גם חג האסיף, יצאתי לפגוש כמה בעלי אוספים מקיבוצנו ולשמוע מפיהם את הסיפורים שמאחורי האוספים.

תחנתי הראשונה הייתה אצל אילה לבני שבשל שמה, החלה בכיתה י"א לאסוף איילות.

את האוסף שלה פתחה איילה מעץ שאותה קיבלה מסבתה והוא הלך וגדל הודות לבני משפחה וחברים שהביאו מתנות מחו"ל וכמובן גם מהארץ (בזמנו, נסיעות לחו"ל לא היו דבר שבשגרה). אילה עצמה רכשה פריטים נוספים בטיוליה ברחבי העולם.

האילה הראשונה באוסף

ביקשתי ממנה לעשות למעננו קצת סדר, כדי שנלמד להבדיל בין: אַיִל לאַיָל, ליָעֵל. ובכן, אומרת אילה, האיילים כולם ורק הם – שייכים למשפחת האיליים שמונה 37 מינים. המוכרים לנו הם האיילים הארצישראלים, היחמור המקראי ואיל הכרמל שבעבר חיו פה, הוכחדו והושבו לכאן לחי-בר בכרמל וגם לטבע.

האַיָל הנקוד, מוכר לנו מפינת החי שלנו, אַיָל הצפון זכור מהספר: "אלה קרי הילדה מלפלנד" ורבים מהם חיים בטבע. אלו גם האיילים שגוררים את המזחלת של סנטה קלאוס.

בעלי קרניים ידועים אחרים: הצבאים והיעלים, הפרות, הכבשים והעזים ועוד רבים – שייכים למשפחה אחרת – משפחת הפריים.

אחד ההבדלים בין שתי המשפחות והבולט שבהם, הוא בקרניים. לפריים יש קרניים בשלל צורות וכולן "מקשה אחת", חסרת הסתעפויות. מקרני האֵילים (זכרי הכבשים), עושים שופרות. קרני האַיָילים המתנוססות על ראשי הזכרים בלבד (אייל הצפון יוצא מכלל זה) הן מסועפות, במידה זו או אחרת בהתאם למין.

קרני הפריים נבובות ועשיות מחומר קרני – קרטין. קרני האיילים עשויות עצם. בצעירותן הן מצופות עור, שמתייבש ונושר. הקרניים עצמן נושרות כל שנה בתום עונת החיזור וההזדווגות (והקרבות על לב הנקבות) ובכל פעם צומחות תחתן קרניים חדשות וגדולות יותר.

ואחרי שהחכמתי בנושא, נתתי הצצה בספר "במבי" שכתב פליכס סלטן, כי בידי אילה נמצא התרגום הראשון לעברית שיצא בשנת  1941 וכתוב בשפה מאד מיושנת. לצדו, במקום לא פחות מכובד, תרגום נוסף שיצא הרבה יותר מאוחר. הספר "במבי" תורגם לעשרות שפות והוסרט ע"י וולט דיסני.

בעודי משתאה מהאוסף המדהים העשוי מחרסינה, מתכת, עץ, פלסטיק וזכוכית, מסבה אילה את תשומת לבי לשני מחזיקי סירים המעוטרים באיילות ומספרת שרכשה אותם בעיר קוניסטון בלייק דיסטריקט שבאנגליה. "עברתי בעיר וראיתי בית מלאכה לאריחים מצוירים ובעל המקום הציע לי לבחור ציור שמוצא חן בעיני. התקציב אפשר לי הדפסת ציור רק על גבי מחזיקי סירים וכך קיבלתי אותם בהזמנה אישית וכמובן עם ציורים של איילות". פריט נוסף מעניין, הוא איילה שהיא דגם של פסל גדול שהתגלה בחפירות בתורכיה והדגם מוצג במוזיאון הארכיאולוגי באנקרה.

דגם האיל שנמצא בחפירות בטורקיה

האוסף של אילה מתקרב לחגיגות היובל שלו והיא ממשיכה…

גם אני המשכתי והגעתי לביתה של חיה דרייפוס היושב במרומי הגבעה וצופה על נוף יפהפה. מיד בכניסה לבית, נעתקה נשימתי והיה זה בלתי נמנע מלהשמיע "וואו!" קולני. דלתות המקרר של חיה, מכוסות במגנטים מכל העולם. עשרות, עשרות, מסודרים בשורות ואפשר לשבת מולם ולצאת למסע סביב העולם. טכנולוגיה וגסטרונומיה חברו להם יחדיו, ניתן למצוא שם: מכשירי טלפון עתיקים וחדשים, אפילו טלפונים ניידים, כלי מטבח, ירקות, פירות, בקבוקי יין, ביצה עין, שעון קוקייה של היידי, ציפורים, דגים, פרפרים ועוד ועוד.

חיה לא ידעה לספר לי איך התחיל כל רעיון האוסף, היא מעריכה שזה עניין של 20 שנה. בני משפחה וחברים תמיד דואגים להוסיף ולהעשיר את האוסף והנכדים מאד אוהבים להתבונן.

שאלתי אותה אם יש בין המגנטים אחד המדבר אל לבה במיוחד וחיה הצביעה על מגנט מעיר הולדתה דרזדן שבגרמניה.

"סיפור עצוב", היא אומרת. כשהיטלר עלה לשלטון, הוריה שלחו אותה להולנד כדי שיהיה לה יותר טוב. היא גם הספיקה לעלות לארץ טרם הגיעה המלחמה להולנד וכך ניצלו חייה. לעומתה, הוריה ובני משפחה נוספים כולם נספו בשואה, כל הקהילה היהודית של העיר חרבה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הופצצה העיר על ידי בעלות הברית, עשרות אלפי אזרחים נהרגו והעיר נחרבה לחלוטין. זו הייתה טעות, אומרת חיה, בעלות הברית חשבו שהן מפציצות את אזור התעשייה. אחרי המלחמה דרזדן הייתה בחלקה המזרחי של גרמניה ורק לאחר האיחוד, החלו בעבודות השיקום.

לפני מספר שנים התארגנה קבוצת אנשים מהעיר שלה וחיה נסעה אתם בטיול מאורגן לביקור בדרזדן. היא מספרת בהתרגשות רבה על שנים בהן ייחלה להגיע שוב למחוזות הולדתה ועל הביקור בבית הכנסת ששוקם, שעבורה זה מעין נצחון. היום, בגיל 86, היא עדיין עובדת במחסן הבגדים, נוסעת לעין- החורש לשמוע הרצאות, מטפחת גינה מקסימה ולא נחה. המגנטים, היא מסכמת, פשוט חגיגה לעיניים.

כשעמדתי כבר לצאת מביתה, נזכרה חיה שלא יידעה אותי על אוסף נוסף, קטן יותר. היא מאד אוהבת חתולים ובסלון, על אחד המדפים, שוכבים להם חתולים מיניאטוריים – חלקם פרוותיים, חלקם מזכוכית וחרסינה מתוקים, מתוקים.

לא רחוק מביתה של חיה דריפוס, נמצא ביתם החדש של קרינה ויובל נבון. כאשר תכננו את ביתם, אחד הדברים המשמעותיים היה למקם את אוסף הינשופים של קרינה.

"תמיד אהבתי אוספים", אומרת קרינה ומעידה על משפחתה (ההורים והאחיות) כאספנים מושבעים. לה עצמה היו בארגנטינה אוספים שונים: אבנים, מטבעות, מיניאטורות, פיות ולאמה יש עד היום אוסף חיות מקריסטלים.

הינשוף הראשון של קרינה

ב- 1992, לפני שעלתה לארץ, קיבלה ינשוף מחברה של אמה. "קחי אותו לדרך", אמרה החברה, "והוא יביא לך הצלחה". קרינה הגיעה לארץ עם מזוודה אחת ובתוכה הינשוף. באחת השיחות עם בני המשפחה עלה נושא האוספים והיא לעומתם הרגישה שמשהו חסר לה כי לא היה לה אוסף, אז היא בדתה סיפור שיש לה אוסף ינשופים. ביום הולדתה, אחותה הביאה לה 3 ינשופים וחיפשה לצרף אותם לאוסף שכביכול היה לה, היא הסתובבה בחדרים וכמובן לא מצאה אותו. מאותו רגע קרינה החליטה להירתם למשימה ובאמת להתמקד באוסף ינשופים. היום, הרבה אנשים יודעים על האוסף שלה ודואגים להעשיר אותו. יש לה נישות בקיר והינשופים תופסים שם מקום כבוד.

בנוסף לינשופים יש לקרינה אוסף של מָאטֶה – זהו כלי מיוחד לתה ארגנטינאי שחולטים מעלי ז'רבה ושותים אותו עם קשית הנקראת בומביז'ה. מאטה עשוי בדרך כלל מדלעת חלולה. בכל בקר, קרינה נוהגת לשתות את התה מהכלי המיוחד ומדי פעם היא מחליפה את המאטה כי הוא מתבלה.

אורה הרמן, אינה מגדירה עצמה כאספנית. "פשוט הצטברו דברים", היא אומרת ופותחת עבורי את דלת הויטרינה המוצבת בסלון ביתה.

אני מציצה פנימה ועולם שלם נגלה לפני, עשרות מיניאטורות של כלים יפהפיים מארצות בהם ביקרה וגם מתנות שהביאו מקורביה. מתוך שלל המוצגים שלפה אורה נזירה יפנית, וכאן מתחיל סיפור הקשר שלה עם יפן.

לפני כ-40 שנה הגיעה לקיבוץ קבוצת אנשים צעירים מיפן – 13 במספר, במטרה להכיר חיי קיבוץ ואולי גם להקים משהו דומה בארצם. בחורים ובחורות בגילאי  25-30 חולקו למשפחות כשאורה מנצחת על הפרויקט. הם שובצו לעבוד בענפי החקלאות: מטעים, כרם, לול וחלקם גם ב"גת". בשעות הערב ביקרו אצל המשפחות המארחות שמאוד דאגו להנעים את שהותם בקיבוץ.

הפער בין התרבויות לא הקל על אנשי הקבוצה ובעיקר היה להם קשה להסתגל לאוכל הקיבוצי, כך שהאמהות היפניות שלחו לילדיהן מצרכי מזון מהבית כדי שיוכלו להכין את המאכלים להם הורגלו. אחרי שנה בקיבוץ, חזרו חברי הקבוצה ליפן ולא ממשו את הקמת הקיבוץ בארצם. במשך השנה לשהותם אצלנו, אורה היוותה משפחה מארחת לאחת מבנות הקבוצה ונרקמו ביניהן יחסים הדוקים וחמים שנמשכו לאורך שנים. עקב קשיי שפה, הקשר התבטא בעיקר בחילופי מתנות ובמכתבים קצרים.

בעוד אני שומעת את סיפורה, מוציאה אורה מן הארון ערמה של מפיות מבד שעל כולן ציורים יפניים מדהימים, בצבעים שקטים ונעימים, עבודת יד עדינה ומדויקת וכל מפית היא סיפור בפני עצמו. המפיות הגיעו במשך השנים, בכל חבילה כמה מהן וכך הצטברו. גם בולים שלחה הבחורה וכל בול הוא אומנות. אורה מציינת את אומנות הקיפול היפנית כשבכל חבילה ממוצעת הוכנסו המון, המון, דברים ולכולם היה מקום, והכל היה עטוף בבד. לעתים האריזה עלתה ביופייה על תוכנה.

בול יפני

הקשרים של אורה עם הבחורה היפנית נמשכו גם לאחר שהקימה משפחה ביפן ונולדו לה ילדים ובעשור האחרון התמעטו עד שפסקו. אז אומנם אורה לא אספנית והדברים רק הצטברו, אבל אני זכיתי בחוויה מיוחדת ובהזדמנות לשטוף את העיניים ולשמוע סיפורים מעניינים ואני מעבירה אותם לכולכם.

לאחר שהתוודעתי לאוספים של המבוגרים, דור הביניים והצעירים הסתקרנתי לדעת האם הילדים של היום נוגעים בנושא. בעבודת מחקר קטנטנה ובעזרתה של אסנת ישראל הגעתי לילדה חמודה עם שם מאד מיוחד: אינקה. אינקה, היא בתה של צורית העובדת ב: א'-ג' והשתיים הגיעו אלינו בקיץ שעבר מקיבוץ מצובה ומתגוררות בדירה ששופצה באזור החיילים. הילדונת החביבה בת ה- 11 סיפרה לי שלפני שאמה הקימה משפחה, היא טיילה בדרום אמריקה,  התאהבה בתרבות האינקה והחליטה שכאשר תיוולד לה בת, זה יהיה שמה.

לאינקה יש אוסף של פחיות קולה ובקבוקי קולה, שאותו החלה לאסוף בחופשת הקיץ האחרונה. המעניין הוא, שבין הפחיות מצאתי בקבוק שכתוב עליו: "אינקה קולה" אותו קיבלה אינקה כשהייתה בת 6, מחבר קיבוץ שביקר בפרו והביא לה אותו בשל שמה. (לקולה בפרו קוראים אינקה קולה וזה נוזל צהבהב ומוגז). אז, אינקה עדיין לא חשבה על אוסף כלשהו וגם לא על פחיות ובקבוקי קולה, כל העניין קרם עור וגידים רק לפני שלושה חודשים וכבר הספיקה לקבל פחית מיוון ופחיות מבולגריה. הפחיות מן הארץ מסודרות לפי נושאים ואפשר למצוא את הים מככב בין כולן כשהפחיות מעוטרות במשקפי שמש, סירה, כסא נוח, כפכפים ועוד. אינקה התנצלה שהאוסף בחדרה קטן קטן וציינה שיש עוד פחיות אצל סבתה, כי אין לה מספיק מקום.

לשאלתי, האם לעוד ילדים יש אוספים, אז מסתבר שזה לא להיט. פה ושם, פקקים של בקבוקים, מדבקות, קצת בולים, אבל לא עיסוק משמעותי. תודה לכם אספנים, שהסכמתם לפתוח את דלת ביתכם ולשתף אותי ואת כולנו בתצוגות המרהיבות ובסיפורים שמאחוריהן ושיהיה לנו חג אסיף שמח.