אמיל שלום,
רוצה להתייחס קודם לדבריך בהקשר ליום הזיכרון.
כבר 26 שנה אני "קלוטה" בקיבוץ גבעת חיים, ויש עוד כאלה כמוני,
שהם לצערי חלק ממשפחת השכול. חלק מאתנו ה"קלוטים" איבדנו אח במלחמות ישראל. לעולם לא היינו חלק מהיום הזה בקיבוץ. לעולם לא פנו אלינו, על מנת להכיר את הפינה העצובה הזאת אצלנו.
אין בי טענה חס וחלילה – אבל הבנתי מזמן שזהו יום זיכרון של הקיבוץ בלבד.אתם הצעירים שהגעתם ואתם ה"קלוטים החדשים"תצטרכו להבין זאת גם.
ערב הורים – לעולם תעמוד על זכויותיך – בטח בקיבוץ המתחדש.
כאחת שהייתה מעורבת הרבה שנים במערכת החינוך, מציעה לך ולהורים הצעירים לבדוק ולהעמיק – מכיוון שהחינוך בגבעת חיים (משום מה) גובה מאתנו סכומים בהחלט "נאים" – ולא תמיד ברור על מה.

אחד במאי ב' – אם לא נרוץ החוצה לפרנסתנו – היכן נוכל לעבוד?
אפילו ילדינו שפעם עבדו בחקלאות, למדו עבודת כפיים מהי? כבר מזמן אף אחד בקהילה לא מוכן להעסיק אותם? אז מה עושים אנחנו – רצים בשבע בבוקר לעבודה, לפרנסה – וילדינו לארגון מסיבות, למינימרקט, יחצנות – כי כאן אין מושיע? זוכר – קיבוץ מתחדש. ועוד כשהיו לנו כמה מקומות עבודה בחקלאות פנויים – השכר לא איפשר לנו לפרנס את ילדינו.

אז עכשיו, משעברנו את יום העצמאות וראינו את שורת הסברסים כמשהו עזוב ומוזנח – רוצה לאחל לך המשך כתיבה פוריה, המשך עשיה – אולי תצליח!!!

בהערכה
נויה

מירל'ה שלום,
לאור חיוניותך הרבה, קשה להאמין שהגעת לגיל בו הנך נמצאת. דרך אגב, המומחים לגילנות (ענייני גיל בעידן המודרני) אומרים ש-67 של היום הוא בעצם 57, אז הנה הרווחת 10 שנים בקלי קלות.
רציתי להודות לך על הפינה החמה באמת שהקמת, מסיפוריה של בתי שמרית, היא שאבה רגש רב ומידע מצוין החיוניים לאימא טרייה ולרך שזה עתה נולד. הקהילה התברכה וזכתה מהעשייה שלך, ועל כך תבורכי !!
דרך אגב, אני חושבת שזה לא נורא לצאת לפנסיה, אם אתה מכין את עצמך לכך וממלא את ידייך בעשייה שאתה אוהב באמת לעשות. מיותר לומר שמבחינתי, אני כבר מחכה לפנסיה שלי….
שלך,
טובה גבר

ני מסכים עם שמאי שעדיף להשאיר את הקרקע בידנו.
בדרך זאת גם נוכל לבנות יותר מבית אחד על חלקת אדמה אחת (בקומות) ולהוזיל יותר את היחידה לבנים.
צביקה בן נח

אני חושבת שצריכים עלון אך רק אינטרנטי
ולדור המייסדים אפשר שהמשפחה תקריא
אני חושבת שזה כסף שאפשר לחסוך ונייר שלא תמיד יושלך למקום הנכון

אתקשר מירהל'ה .

לנויה תודה רבה על התגובה.
אני חושבת שדברייך לגבי הפנסיה נכונים. היכולת שלנו להחליט לגבי יציאה לפנסיה ללא דרישות של משרד החינוך או משרד הבריאות וכו' (אנחנו לא משרד ממשלתי) נותנת לנו את ההזדמנות לעשות דיון מעמיק לגבי הפנסיה בגבעת חיים איחוד.
לגבי המשך הבנייה לטעמי כל אלה שחושבים כמוני צריכים להתאגד יחד ולדרוש בצורה מסודרת את פתיחת הדיון בהנהלה לגבי השכונה החדשה . במקביל פניתי גם לאייל על מנת שההנהלה תקח את היוזמה עקב הפניות שמגיעות אליה ותעשה היא את הבדיקה העתידית ותיזום את הדיון הנדרש במועצה.
את כל אלה החושבים כמוני אני מזמינה להתקשר אלי.
מירל'ה

מירהל'ה יקירתי,

חשוב לי להתייחס לדברייך בנושא: המשך הבנייה לבנים.
גם אני בשוק מדבריו של צפריר אשר פרסו בפני את הבעיתיות שבבנייה. גם אנחנו חיכינו לבשלות אחד מילדנו על מנת להביא אותם לכאן לבנות את ביתם.
נראה לי, לפי דבריו של צפריר שזה הולך ומתרחק מאתנו, הסכומים שיבקשו מאתנו יהיו כמעט בלתי אפשריים. אז גם אני בג'ננה ורוצה לשאול אותך מה עושים הלאה? לפי דברי צפריר אין ביקוש גדול לבנייה נוספת, אז שנתיים מהיום נראה סביר אבל חמש שנים – נראה לא פייר ומטורף!!!!

לגבי היציאה לפנסיה – אני חושבת שדיון מעמיק בנושא חשוב להמשך. ודוגמא מצויינת אתן את אבא שלי – שחגג עכשיו 88 ועדיין עובד. מרגיש חיוני, עושה, פעיל – ויותר מכל נשאר צלול. לעומתו אמא שלי שהפסיקה לעבוד בגיל מוקדם – חולה בדמנציה. ככל שנישאר יותר לעבוד ולעשות וליצור כך לטעמי יהיה יותר טוב. כמובן שהבחירה תהיה אך ורק בידי החבר – אם רוצה להמשיך לעבוד או רוצה להפסיק.

לגבי חיי השיתוף והקהילה – אנחנו מצטיינים. שנה קשה עברה עלינו, אנחנו ביחד, מחזיקים אחד את השני, מחזקים אחד את השני, עוטפים אחד את השני, וברוב הפעמים מכבדים אחד את השני.

חג שמח
נויה

חשוב לי להבהיר: מה שכתבתי – לא נכתב רק לאחרונה, בעקבות מעברי למעמד של פנסיונר. זה נכתב כבר לפני שנים אחדות. ממש לא כתבתי רק על עצמי, בידיעה ברורה, שזו מנת חלקם של עוד כמה (לפחות) ביישוב הזה. וכמובן, לא רק הוצאת חברים לפנסיה נעשית פה בדרכים שאינן עוברות את כל מבחני ההגינות..

יש מי שיוצא לפנסיה בתופים ובמחולות (וממשיך בעבודתו) ויש מי שיוצא בדרך לסדום. הפסקת העבודה היא לבנאדם שינוי משמעותי בחייו, ולאחדים זה אומר – מהיום אתה זקן. לפני ההפרטה היה ברור שחבר עובד "עד צאת נשמתו". היום הגעת לגיל – עוף מפה. למנהלי הקיבוץ, הרואים את העולם דרך החור שבגרוש, אין למצוקתו של חבר המוצא עצמו חסר תעסוקה כל משמעות. חוק המדינה מאפשר לגימלאים להמשיך בעבודתם, חלקית לפחות, למשך זמן מסוים. אבל גח"א עשתה דין לעצמה, ובלי לשאול את החברים. מומחי פנסיה קיבוציים גורסים שבגיל 70 פלוס יכול חבר להביא את מלוא התועלת לקיבוץ וזה בזבוז להבטילו, אבל אצלנו חשוב יותר לתת את מקום הפרנסה לצעיר שעדיין בגיל העבודה, כי לפנסיונר ממילא משלמים. אני תקווה כי שירו העצוב של משה נתיב "יציף" את הנושא לדיון והחלטה של כלל החברים.
תמר לנג

נכון נכון
אמת את צודקת בכל מילה
יפה אמרת

התנועה הקיבוצית לא הולכת לשום מקום, לכל היותר מעמידה פנים שעדיין קיימת. לכל דבר יש סוף וגם לתנועה. הגיעה השעה להיעלם מהנוף ורצוי באלגנטיות!

ובאותו העניין…
http://english.tau.ac.il/news/tau_president_huffington_post_op_ed

שלום אילנה,
את השיר כתב הנכד של רות – יוני שילה, לכבוד יום הולדת 90.

קראתי את מילות השיר,סיפור ,תמונת טבע.
נגע בי עד כדי …הצבע ,הריח ,הדיוק בפרטים….ראיתי את כל התמונה.
מי כתב?
אוהבת מאד.

אדם יקר, גם אני כמו ענת, נהנתי מאד מאד מהראיון אתך. וודאי תענה לענת על שאלתה, אך אוסיף גם משלי, כי מצא חן בעיני הניסוח "הון תרבותי", לא הייתי מוצאת ניסוח מוצלח יותר. נדמה לי כי בניגוד למדידה במדעים מדוייקים, הרי ש"הון תרבותי" נמדד למעשה כל הזמן, בשיח, דיון, ויכוח,ביקור ביתי, החלפת רשמים ועוד. מן הסתם כשבאים לחקור אותו, משתמשים בראיונות, בשאלונים, בתצפיות ובאמצעים נוספים, לאדם הפתרונים… אף אני מאחלת לך אדם בכל לב, הצלחה וכל טוב, מרעיה

אדם

מאד נהניתי לקרוא את הראיון איתך. ממש לא היה לי מושג קלוש במה אתה מתעסק.
אני באה ממדעי החיים שם כלי המחקר אחרים מאשר במדעי החברה. אז שאלה: איך מודדים או מעריכים הון תרבותי. בכלל מה הם כלי המחקר שלך
שיהיה בהצלחה רבה
ענת

מצרף את ההספד שכתבתי על אמא ז"ל המספר בקצרה את סיפור חייה דני
אמא
נולדת לפני 80 שנה פחות יום בדיוק מחר היית אמורה לחגוג יום הולדת 80.
נהגת לספר על ילדות קסומה במושב בית עובד:
• ילדות עם אחיך הבכור יצחקי ואחותך הצעירה אריאלה אותם אהבת והערצת ועם חברים רבים מן המושב .
• נהגת לספר רבות על ההורים שלך שמואל וחדווה ציונים אשר עלו לארץ בשנות ה20 של המאה הקודמת.
• סיפרת על בית חילוני בו חגגו את כל חגי ישראל עם זיקה גדולה למסורת וליהדות ופתיחות לכל דעה ורעיון.
• גאוותך היתה על אביך שבנוסף לפרנסת המשפחה היה אינטלקטואל חוקר מקרא והיה ממקימי 'החברה לחקר המקרא ,ממנו ינקת את האהבה לסיפורי התנ"ך.

בתקופה זו התעצבה דמותך ובעיקר אהבתך, לפרדסים, לשדות לריחות החקלאות ולנופי ארץ ישראל שהפכו למוטיב המרכזי בחייך.

בשירות הצבאי בחיל האוויר פגשת את אבא ,
את הצברית ואבא העולה החדש , את האישה הביישנית ונמוכת הקומה ואגון גדול הממדים המושך תשומת לב בחברה.
התאהבת באבא מיד.

הקמתם בית בבית עובד :
• אולם ממש באותו הזמן אסון פקד את המשפחה, אביך שמואל נפטר במפתיע בגיל צעיר.
• יחד עם העצב באה השמחה שמוליק ( שקרוי על שם אביך) ותמי נוספו למשפחה .ומהר מאד החלטתם לנסות את מזלכם רחוק רחוק בארה"ב שם הצטרפתי גם אני לחבורה.

למרות חיים נוחים באמריקה גברו הגעגועים שלך הביתה לפרדסים לריחות לעברית לארץ ישראל.
היוזמה להגיע לגבעת חיים הייתה בעיקרה של אבא ולא עברה עליך בקלות. אך מהר מאד הדמיון המסוים לבית עובד , הפרדסים העצים הריחות נופי ארץ ישראל הפכו את גבעת חיים לביתך החדש ( למשך כמעט 40 שנה).

אבל מלבד הנוף יצרת חיבורים אנושיים חזקים וחדשים בגבעת חיים:
• הצטרפת למשפחת כיתות מקדמות (שפרירים של היום) שבפיך נקרא תמיד בי"ס בנימין .
• אהבת את העיסוק בהוראה עם ציבור תלמידים ייחודי זה ולקחת את העבודה הביתה "פשוטו כמשמעו".
כילד אני זוכר היטב לא אחת בבית את תלמידיך מופעים בכל שעה בלי התרעה מוקדמת נכנסים הביתה לנעמי כאילו גרו בית הזה מאז ומעולם וממשיכים בשיחה איתך שלא הספקתם לסיים בכיתה.
אמא הייתה לך סבלנות נדירה לתלמידים וגם לנו , אפילו אם רצינו כמעט ולא הצלחנו להוציא אותך משלוותך.
שמוליק ואני היינו משחקים שעות במטבח בגודל מטר וחצי במשחקי כדורגל של ארסנל נגד ליברפול ( אף פעם לא הבנת מי זה מי ולמה זה חשוב) מפוצצים לך את המטבח בכדור ולך לא הפריע בכלל.

• והייתה גם האהבה לתנ"ך שינקת מבית אבא והסיפוק הרב מההשתתפות בחוגים של בארי צימרמן ושל מוטי זעירא .
דרך התשוקה שלך לסיפורי התנ"ך ירשתי אני את האהבה להיסטוריה לתנך ולארץ ישראל.

• והיה גם הציור שגלית בגיל מאוחר יחסית והיית כל כך מוכשרת בזה שזה ממש בזבוז שיצרת שנים מעטות כל כך .

השנים היפות הגיעו עם הולדת הנכדות והנכדים , גם כאן התגלית כסבתא מדהימה בסבלנותה לדעתי סיגל שטפה לך במשך חודשים יום יום את הרצפה השאירה בלאגן בבית אך לך לא היה אכפת העיקר שסיג תהיה שמחה ומאושרת.

היית סבתא גאה מאין כמוה בכל 8 הנכדים והנכדות שלך וגם בנין שבו זכית לפני קצת יותר משנה ולא הפסקת לדבר עליו מאז.
( אני מדמיין אותך אומרת לי עכשיו הילד הזה משהו לא רגיל )
המתנה שתמיד ביקשת הייתה תמונות חדשות של הנכדים.

והיו גם כוחות שלא הכרנו והתגלו מתוך הכרח וצורך:
• המחלה של אבא הפכה לך את החיים בבת אחת, מהאשה הקטנה שנשענת על אגון הגדול נאלצת בין ליל להפוך תפקידים ולסחוב את העגלה ועשית זאת בגבורה ובאהבה גדולה במשך קצת יותר מעשור עד שאבא נפטר.
• בתקופה האחרונה הלא קלה שלך זכית בנכדה חדשה כפי שאת קראת לה ,זכית במריסל .שטיפלה בך במסירות ואהבת אותה כמו בת. מריסל גידלה בביתך את בנה בחודשים הראשונים לחייו והפכה למשפחה ממש אני מבקש להודות למריסל על הטיפול המסור בך ועל כל האהבה שנתנה לך .

בשבועיים האחרונים עת שהית בבית החולים לא הפסקת לדבר על חגיגת יום ההולדת ה80 שאת רוצה ביקשת שוב ושוב חגיגה גדולה.

אמא הקדמנו ביום אחד .
תראי כמה אנשים באו לכבודך ממש כפי שביקשת.
אך יותר מכל את ליד אבא שכל כך אהבת ,במקום מלא עצים צופה לנופי ארץ ישראל לסיפורי התנ"ך לפרדס עם ריחות כמו בית עובד.
כאן בבית שלך בגבעת חיים .
יום הולדת אמא ממש כפי שרצית.
נוחי בשלום במקום הזה שמסמל כל כך את כל מה שכל כך אהבת.

באהבה דני

ואת הבנות ראיינה אלה נבון!

לענבל – יישר כוח.

קראתי ונהנתי, לאחר הבקור בחממה ניתן להבין את חשיבותו של הלימוד המעשי וחוויית ההשתתפות בפיתוח ורכישת היידע.

ב. ע. ל.

אילה, את יכולה להירגע. ראש השנה של הלוח שמכונה אצלנו "הכללי" הוא יהודי לחלוטין. תחילתה של ספירת הנוצרים נקבעה ליום השמיני להולדתו של אבי הנצרות – הוא יום ברית המילה שלו, יום כניסתו של ישוע הקטן אל חיק הדת היהודית. כך בדיעבד אנו מזכירים להם כל שנה שבעצם במקורם הם יהודים. את השם סילבסטר אימצה לשון הרחוב, האוהבת קיצורי דרך, אחרי מאות שנים, ואולי דווקא כדי להימנע מהתזכורת הזאת.