שמעון יקירי,
אתה מלין כלפי הכתובת הלא נכונה. עורך הכתבה יכול ואף עושה ב"חומר" כבתוך שלו ומתוך 3 שעות צילום ושיח הוא בוחר את ה"מיטב", בעיניו כמובן, בין היתר משיקולים של אחוזי צפייה. משפט שאינו משקף אותי כלל כמו: "מי שהביע רגש, אמרו שהוא יצא מדעתו", טוב היה לו לא נאמר, מי שאמרו חש כך כנראה, אך מי שחשב שהוא משפט מייצג, זהו העורך. כמוהו המונח "קשר השתיקה". מונח קשה שאינו קרוב לאמת, שהומצא ע"י הכתב לצערי הרב. מי שפותח את שעריו בפני התקשורת, עלול להכוות ברותחין, אף אני חשתי אי נוחות עם חלקים בכתבה, כאלה שלא יצגו אותי. מכאן ועד "זובור" לדור המייסדים? נראה כי הגזמת. יש אכן "להכיר במורכבות ובשוני בין בני האדם ונבכי נפשם" וכך אמנם נמשיך לעשות.

החיים שלנו כל כך שבירים, אתה חי בתוך קהילה, נפגש עם חברים וחברות בשבילים, בתור לקופת הכלבולית, במרפאה, בנסיעה משותפת לחוג ועוד, רגיל לאותם מראות וקולות, בטוח שזה יהיה כך כמעט "לנצח", באמת? פתאום, באבחה אחת נעלם לך אדם יקר, לא תפגוש בו עוד, ואתה שואל את עצמך האם ניתן לעכל את זה? לחיות בלעדיו? לחזור לאותו הרגל כמקודם?
אהבתי את אריה ז"ל, מברך אותי תמיד עם חיוך מאוזן לאוזן, טוב מזג, טוב לב. לרוב מצחיק במשובת נעורים, ללא קשר לגיל הביולוגי שלו. לדאגה הכבירה שהרעיף על רבקה'לה וההיענות לבקשותיה, במיוחד בפן האמנותי. איזה אדם היה הוא, והנה כבר איננו.

ליפתח ,
עשית מעשה חסד. לפעמים כשאדם מגיע לסוף חייו יש בסביבתו מעטים שמכירים את אישיותו,את מעשיו ואפילו את מראהו בעודו בשיאו. היטבת לתאר את תרצה ולספר עליה והתמונות השלימו את דבריך הכנים . תרצה היא בת גילי ואני זוכרת טיולי חטיבה בהם בלטה דמותה היחודית,היפה,האצילית. אחר כך הכרתי אותה בג׳ח ואהבתי את השקט והנועם בהליכתה ובדיבורה.
צר לי על סבלה ולכתה בטרם עת.
צילה אגמון פרידמן

איתי יקירי,
רשימתך, ובהכירי את גילך הצעיר, היא מרעננת, מרגשת ואף נוטעת תקווה.

הרבה קורת-רוח, ואף שביעות רצון מהעלון הנוכחי. יש בו יופי, יש בו שפיות, החזרת איזון – ובקיצור – תוספת צבע, אולי אף סומק, ללחייים חרושות וצרובות. ראשית, הפליא יפתח לב-רון לשרטט את דמותה הכה מיוחדת וזו שלא מוכרת כמעט, של תירצה, אשר היתה ראויה, שנכיר את פניה היפים והרבים! דברים שכתבה רעיה , חדים ונוקבים, משיבים את נושא הפנסיונרים למצב יותר ריאלי ו"מאוזן". אחרי אותו אירוע ה"מתפקע מנחת" ורווי תיאורים כמעט תלושים ממסגרת החיים כאן, של "מחזור השבעים"(ב-ש' שמאלית וגם ימנית) החזירה רעיה את המבט על הנושא לפרופורציות הידועות כאן למי שנתבשל בו ומייחל ליחס אחר אליו. בוצי היתה לפה לרבים שנחשפו לטקסט "בעייתי" בלשון המעטה, ואולי העזה לנסח בכתב מה שחשו גם אחרים, ובדרכה שלה הצביעה גם היא על כיוון לחזרת השפיות וכיבוד האדם-החבר בישובנו, על מתחיו ומורכבויותיו. ועוד חשוב לציין את דבריו של "הבנימין" (לא במונחי העגה הגבעת-חיימית…) שבחבורה, איתי גילה. נוכח אמירתו השקולה – הוא מצטייר כ"מבוגר האחראי"! עצוב, שנתגלגלנו למקום כזה, אבל אשרנו, שיש מי שרואה כה צלול את התמונה שיוצריה לא רואים…

כל הכבוד ותודה על העדכון! הוספנו בכתבה.

וכל הכבוד גם לשוקי בר ניב שזכה בשתי מדליות כסף – 100 גב ו – 50 חתירה!

יפתח תודה שהזכרת את חייה של תרצה ואת יופיה,
לעיתים אנחנו נוטים לשכוח את עיקר חייו ותרומתו של חבר שעוזב בתוך סבל וחולי מתמשך.
אהבתי ללמוד ולהזכר בתרצה מילדותה ובגרותה.
וכמו רבים, גם אני הוקסמתי ממנה.
אלכס קראוס

פאניונרים, כמו שכתב אמיל, כווריאציה לפנסיונרים יכולה אולי, בשל האמריקניזציה של השפה העברית, להתפרש כאלה ש"עושים פאן", נהנים מהחיים. מה צר שלא כולנו כאלה. התחלת המילה גם מזכירה פאניקה, אולי זה הרגש האופף חלק מאלה שעומדים בפני פרישה מהעבודה.
אני פגשתי את המילה בכתיב "פנאיונרים", אנשי הפנאי, כשרק הס' הוחלפה בא'. היא מתאימה כאשר דנים באופנים למילוי שעות הפנאי.

ענת שלנו,
אוהבים אותך באמת.
על זה יבוא שכרך!
טובה גבר (של טובה ב')

ענת,

כל מה שיכתבו עלייך לא ימחיש את מה שאת, את מי שאת.
כל כך הרבה דורות של ילדים, כל כך הרבה אבחנות שעשית, כל כך הרבה ערכים שהחדרת, כל אלה לא יוכלו לשום אדם לקלקל.
ניסו לקלקל אבל דעי לך…… לא הצליחו.
אוהבת אותך המון, מעריכה אותך
נויה

יפה כתבת. מלאי מצברים גיסי פנסיונרים וצאו למאבק שאין חשוב ממנו. אני מתגייס.
קבלי את ברכת הדרך גידי

שלום לכולם,
אני תומכת ברעיון של אלדד לרענן את החשיבה שלנו בקשר לשכבת הגיל המבוגרת – מייסדים ופנסיונרים שזקוקים לאוזן קשבת ועזרה של מערכת הרווחה הקיבוצית. בתקווה שהרענון יוליד גוף אחראי ספציפי לנושא. צריך לשים לב לכך שכיום תוחלת החיים מגיעה לפאתי ה-90 (לפחות בקיבוצנו), כך שמיום הפרישה לפנסיה צפויות לנו לפחות עוד 20-25 שנות חיים נוספות, בהן ישנם צרכים לטיפול ולהתייחסות.
בריאות ושמחה!

בוצי יקרה,
אני רוצה לומר לך תודה, תודה על התגובה העניינית כל כך לדברי הבלע וההשתלחות של יוסי בליך, שרק גורמים לרגשות דחייה וסלידה אצל החברים.
תודה לך על הזכרת שמם של המייסדים הדגולים שעשו מעשה כמעט חד-פעמי! ששמו את החברה והיחד לפני האני ורק לעצמי!
יוסי, אני מקווה שתלמד מהם משהו! אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק עם "העריצות המילולית" מעל דפי העלון האינטרנטי והמיילים שרצים מפה לשם.
תלמד מבוצי כמה קל יותר לפרגן, לקבל ולחבר!
לבסוף, לקראת ראש השנה: הלוואי ותבוא על כולנו שנה אחת טובה באמת, כל השאר באמת לא חשוב.

יפתח
תודה על הכתבה המרתקת. מעניין ומרגש מאד האופן שבו הצגת את תרצה, וחשוב מאד בעיקר למי שלא הכיר את תרצה באותם ימים.

תודה וכמובן שהכתוב מעיד גם על הכותב…

ענת ברנע

בשמי ובשם ילדי המרכזונים, שמבלים הרבה שעות על הדשא,
ובאופן יום יומי, מחפשים איפה אפשר לשבת ? איך לארגן את המעגל, כך שאף אחד לא ישב על קקי, איפה אפשר לשחק שני דגלים ? תופסת ? בלי שאף אחד ידרוך / ישב על …
אני מצטרפת לפנייתה של אביגיל לבעלי הכלבים:
יופי שיש לכם כלב, קחו שקית ותנקו אחריו , בבקשה.

תמר צודקת לדעתי ולידיעתי. גילי באמת לא לבד, אבל בעיקר – יש בעיה של סמכות לומר דברים, כך- או כך: שני האיילים הם, עם כל הכבוד, שכירים כאן. שהם המטפלים בעיניינים כאלו – זה דבר לא טוב בפני עצמו. אבל שהם אלה אשר מפרסמים את התגובה של המערכת – כאן האי-תקינות משוועת! אם זה קורה כך, כי מישהו או מישהם מסתתרים מאחוריהם – תחשבו בעצמכם כמה זה ראוי…

מדברי האיילים משתמע כי אינם מכירים את המצב לאשורו. בהחלט יש חברים שאולצו לצאת לפנסיה ולוותר על מקום עבודתם, מבלי שנאמר להם כי הסיבה היא שאינם ממלאים את תפקידם כראוי. אם אכן זו הסיבה, יש להציגה לחבר עם קבלות. לא מעט פעמים שמעתי את הנימוק, שיש לפנות את מקום העבודה לחבר צעיר שאינו מוצא עבודה. לעניות דעתי, תפקיד מש"א הוא למצוא מקומות עבודה נוספים לאלה המאוישים כבר על-ידי חברים, להרחיב את מעגל העובדים ולא רק לשחק בכסאות מוזיקליים. אם נצא בשלום ממהלך הסמכויות, הדבר הבא לדיון צריך להיות היציאה לפנסיה.

תמר,
לא תליתי בך את האשם על חוסר ההבנה, אלא הסברתי. את האשם, אם היה, תליתי במהירות שבה תייגת אותי לקבוצת הקיבוצניק ה"חדש" ושאר הביטויים. ראשית, מה עושה אותי הקיבוצניק החדש ואותך הקיבוצניקית הישנה? אם כבר שנינו חדשים באותה מידה. ואם בוותק עסקינן, אז אולי צריך לזקוף לזכותי גם כמה עשרות שנים של חינוך סוציאליסטי ציוני ? ובכלל ממתי זאת נהפכה להיות תחרות ציונים ותגיות ?
לגבי שאלת היהדות, אין לי ספק שמדובר ביהדות אחרת, ואין לי שום בעיה עם זה, שבעים פנים לתורה. מה שאני לא מבין זה את התיאור הסקסיסטי של השמלה השחורה הקטנה, שאילו היה בא ממקלדתו של גבר, כבר מזמן הוא היה מואשם בדבר עבירה. הקישור בין דיון ערכי לכאורה בתרומתם של בני דור המצווה ובמשמעותה של חגיגת המצווה לבין אופן הלבוש של בנות בגיל 12 ומתן פרשנות סקסיסטית לכל הנושא הוא תמוה מאוד בעיני

עם כל ההערכה שלי למערכת הרווחה ולעומדת בראשה, ויש הערכה שהבעתי בפומבי באחד העלונים. מן הראוי לקיים את הדיון הציבורי עליו מדבר עמרם. יש מספר דברים שאחרי 20 שנה ולאחר מעבר הקיבוץ לעידן ההפרטה צריכים רענון ומחשבה מחודשת. לצורך זה, אני מציע לכנס צוות חשיבה שייפגש עם הנהלת הקהילה ומערכת הרווחה, יבצע "סקר שביעות רצון" בקרב הלקוחות, חברי הקיבוץ ויביא הצעה לדיון.