תודה על המילים החמות . שמחה שעזרתי .

ל.א.ה. היקרה,
מאמרך מאלף ומלמד, אני למדתי ממנו לפחות דבר אחד או שניים, חיזקת אצלי תובנות שהיו לי קודם, ואני מודה לך על החקירה העמוקה שעשית בשביל כולנו. הנה דוגמה טובה לתרומה לחיים משותפים "כמו בקיבוץ של פעם".
תבורכי!
טובה גבר

אני מציעה לחזור להצעתו המקורית של אבי פרנקל מלפני שנים רבות וטרום הביטוח הקבוצתי : ליצור בקיבוץ קרן פרטית – נחשוב על דרכי התשלום ואגירת הכספים – אולי מקרן המילואים ??? – שכל חבר יוכל להיות בטוח שבשעת הצורך האמיתי יוכל למצוא מקום בטוח במרכז הסיעודי שלנו – נוה נועם – גם ללא מבחנים משפילים ומביישים – .
את סכום התשלום לנווה נועם נקבע גם כן מראש בהתאמה כמובן למדד וכד ' . זו הצעה שדורשת עיבוד כמובן . היות והתעמקתי מעט בנושא כחלופה הולמת -אני נוטה להסכים להצעתו של הרן ! לקבוצה גדולה יש הרבה כוח גם בהשגת מחירים טובים למוצרים. אבל בגדול חברות הביטוח הן לא פראיריות הן יודעות לקחת כסף ומנסות לשלם כמה שפחות ! בעצם הם כולם מוכרים לנו פחד!!!!! תיזהרו מביטוחים פרטיים וסוכני מכירות מתוחכמים ! המקצוע שלהם זה למכור לכם לוקשים ולחיות על האחוזים .

איזה מקסים אתה רון
אכן גדולות ונפלאות הן דרכי הקוסמוס להפגיש אנשים, זמנים ומאורעות.
בלי שום ספק שחיינו הם בו זמנית מציאות ואגדה.
רגע אנחנו כאן. במצב מסוים. בצורה מסוימת. וכבר הרגע חלף לו
ואנחנו שם. במצב אחר לגמרי. ובצורה לא מוכרת לנו.
מה שמעניין אותי זה – מהו הדבר שממשיך מרגע לרגע? ממצב למצב? מצורה לצורה?
כשקראתי את סיפורך על אינה מאוד שמחתי שהופיע ליד הסיפור שאני בחרתי להביא לאותו עלון. מאוד התאים לי. ואני מודה לך על כך
וגם על דבריך החביבים כאן בתגובה.
באהבה
יערה

מוזרות דרכי עולם ונפלאות ממנו.
איך זה שבאי-שם חשוב לי לספר ולשתף על אינה ירון רוקמת האגדות.
ואיך זה שבדיוק באותו הזמן יערה מדברת אגדה ומספרת אגדה. ואיך זה שהאגדות נפגשות.
ויערה ואני שוב נפגשים כמו אז כשהייתי ילד מדריך של אחת הכיתות ויערה מחנכת הכיתה. וישבנו בחדר של עודד ויערה בשיכון ב' ושלימים גם אני גרתי בו מספר שנים. ישבנו לשיחות תאום חינוכיות וראשי ועיני לא בחינוך ולא בתאום אלא בצמה העבה, המופלאה המונחת על כתפה וחזה של יערה.
או שהיה כל זה רק אגדה?

היה שלום אריה רותם, (לא כל כך הולך אריה… בלי רותם)
נעמת לי מאוד

בן נכד שלי מקסים,
חום זרם אלי מהראיון שלך עם חביבה.
חום שהמיס את הקרח כאן מסביב.
כמובן ששנינו מסכימים שחביבה, חביבה מאוד.
אך החביב מכולם הוא אתה שסקרן הינך ושאתה משתף בסקרנותך את כולם.
תמשיך להיות סקרן ולחקור וממש כמוני אף פעם לא תדע הכל וזה יופי וכיף כי תמיד נשאר מה עוד לסקור.

לבן החמוד
בזכות סבתא הגעתי לקרוא את הראיון היפה שלך עם חביבה. תמיד ראיתי בך ילד חכם ומקסים והפעם באופן מיוחד נהניתי לקרוא את הראיון עם השאלות הבוגרות והתמונות היפות והתואמות. תמשיך בדרך הזאת ובטח תניע רחוק.

אייל שלום,

קראתי בעיון את הרעיון בנושא החיילים והנערים בשנת שרות רוצה להגיב:
לא תמיד חצי מליון שקל הם העיקר . לפעמים מתן האפשרות לילדנו לגור ביחד במקום מוגן ונוח יחסית שווה יותר מהכסף.
ואני חושבת שגובה המיסים שאנחנו משלמים לקהילה יכול להחזיק את הילדים במסגרת החיילים. מבחינתי במקום לשלם לקרן לעזרה הדדית שאין לי מושג למי אני מעבירה את הכסף – הקרן שלי תהיה לטובת הצעירים.
אין דבר יותר יפה ממקום לצעירים שנפגשים בסופי שבוע, אחרי שבועות קשים של עבודה ושרות למולדת. שום כסף לא יחליף הרגשה זו. הם מרגישים בבית, שייכים ורצויים.
חבל, שאחרי הצבא הדברים משתנים והם עוזבים.
מהסיבה שמיד מתנפלים עלייהם עם שכר דירה ומיסים שהם לדעתי לא מתאימים ולא ריאליים לחדרים הישנים האלה.

אז, נכון שמשתלם יותר לחבר דירות ולעשות אותן 55 מ"ר. חבל שהצעירים אינם יכולים לשכור אותם – הן יקרות מאוד בשבילם.

ולבסוף, ישנם הרבה אנשים מבחוץ ששוכרים את הדירות בקיבוץ והילדים עוזבים.

וזה נכון גם לגבי השכירות בשכונת הבנים. אף חבר קיבוץ לא יכול לעמוד בדמי השכירות אלא רק אנשים מבחוץ. ולדאבוני, יש כאן הרבה כאלה.

נויה

אלה מילים כדורבנות. אין ספק שמקומך כאן בבית הזה.
יוסי יקירי, הרבה צדק בדבריך – וזה כואב, מתסכל ובמילים פשוטות אפילו לא פייר.
מקווה ששמוליק ואייל ייזמו מפגש הסברה, ויוציאו אותנו מהשפה הבלתי ברורה שרובנו לא מבינים. מלבד שלכל בית אב מגיעה זכות אחת בלבד לבניה.
יש כל כך הרבה ילדים-בוגרים שרוצים להיות חלק מהקהילה הנבנית ולא יכולים לממש את רצונם. ומנגד אחרים שבגלל התקנונים הגיעו לגור כאן למרות שמעולם לא גדלו והתחנכו פה.
אין צורך להוסיף מילים, יוסי ואלה אמרו הכל.

ולכל מי שנלחם לגור פה – אומרת תודה.
נויה

לאלה שלום,
קראתי בעיון רב את מאמרך, ואני יכול להבין את התסכול והכאב שהוא מבטא. אני חייב לציין שהתקנון שייצרנו עבור זכות הבנייה בשכונת הבנים לא נעשה בכוונה רעה כדאי לסדר מישהו או לקבל איזה שהוא רווח נסתר של הממסד מפני חבריו. גם אני שבהחלט תמכתי והייתי מעורב בשינוי, מודה שלא הבנתי את כל ההשלכות בתקנון זכויות הבניה לשכונת הבנים,
בדיעבד הרחבת שכונת הבנים היא אחת מההצלחות הגדולות ביותר של גבעת חיים איחוד המתחדשת, ו80 משפחות חדשות תוך חמש שנים הוא חלום שאף אחד מיוזמי השינוי לא חלם שיהיה כה מהר וכה מוצלח.
במדינת ישראל בה נושא הדיור לזוגות צעירים נהפך לבעיה הכי קריטית בגלל מחירי הדיור המטורפים שכמעט שום זוג ללא עזרת הורים בסכום משמעותי (בין 300,000 ל500,000 שקל) אינו יכול לחלום ולקנות בית פרטי וגם אז עדיין הוא זקוק להשתעבד למשכנתא חודשית לתקופה של 20 עד 30 שנה, בא קיבוצינו ומאפשר בית פרטי במחיר יותר מסביר בהרחבת הבנים שלנו, וכפי שצינתי כבר כמה פעמיים מתנה בסדר גודל של מליון שקל. אז מה קרה אצלנו, ראשית אף אחד לא חזה הצלחה כזאת גדולה, אני מזכיר לך ששנים על גבי שנים לפחות 20 שנה הייתה הגירה שלילית של בנים מהקבוץ וכל מה שניסנו כמו לימודים חינם או שנות חופש כמעט אפשר היה לקרוא לזה שוחד, לא עזרו לשכנע את הבנים להצטרף אלינו, אני עדיין זוכר פגישה בבית שלי שיזהר ניסה לשכנע את בני אודי שירשם לבניה בשכונת הבנים כדאי שנוכל להתחיל בבניה כולל הבטחה אישית תרשם ואחר כך תמחק את שמך ללא קנס כספי (איזה מזל שהוא לא מחק).
אז מה קרה שמצד אחד שכונת הבנים היא הצלחה אדירה ומצד שני כל כך הרבה בנים וההורים שלהם ממורמרים. ראשית ההגדרה והמטרה של שכונת הבנים הייתה לא נכונה והיינו צריכים להגדיר ששכונת הבנים כמו שמה, נבנית לתת פתרון ראשית לבנים שלנו מגיל צבא ועד גיל 40 ורק אחר כך ובמידה ולא נמצא בנים שרוצים לבנות שם ניתן זכות לנכדים שאינם בני קיבוץ להצטרף ולבנות בה. מה שקורה שייצרנו מצב אבסורדי שיש משפחות ולהם יש יותר מזכות אחת לרוב לשלוש בתים, אשר מחלקים אותה לנכדים שכבודם במקומם עומד, ובאמת יש זוגות אשר זכינו שהם הסכימו להצטרף לקהילה שלנו וכבר היום תרומתם עצומה. ואין ושלא ישמע שאני נגדם. אבל מכיוון שמספר הבתים הוא מוגבל יוצא שבסוף זה בא לצערי על חשבונך בת ובן קיבוץ שפה חייתם ופה ביתכם האמיתי. כאשר משפחה שההורים שלהם נפטרו לפני היום הקובע יש רק זכות אחת לבניה בשכונה. המצב כל כך אבסורדי הוא שאודי בני שהוא חבר קיבוץ יש זכות לבן בשכונה (ילדים בבית הספר היסודי שרק בעוד יותר מ20 שנה יצטרכו לבנות בית) לפני אחד מבני שיבדלו לחיים ארוכים שהם בסביבות השלושים.
אבל שוב אני חייב להדגיש שכל תקנון הבניה לשכונת הבנים נעשה בצורה שגויה, אבל ללא שום זדון ובמטרה סמויה לדפוק את החברים.
ועכשיו מה הלאה, לצערי את התקנון אין אפשרות מבחינה חוקית לשנות ואת ההרשמה ל144 הבתים יש והיא תישאר כפי שהיום. למרות זאת אני יודע שהקיבוץ מנסה לקבל אישור מהמנהל לבניית 100 בתים נוספים בתוך שטח המחנה (יש מקום אבל צריך אישור מהרשאיות), ואת החלוקה לזכיות הבניה נצטרך לנהל הפעם בצורה הרבה יותר חכמה וצודקת כולל אפליה מתקנת למשפחות שההורים שלהם נפטרו לפני היום הקובע ואני מקווה שבנים כמוך יהיו בעדיפות ראשונה.
לצערי אין לי בשורות יותר מדי מעודדות אבל אולי יש איזה אור בקצה המנהרה וזה לא קטר שנוסע מולנו. בנוסף לכך אני קורא לממסד לערוך דיון במועצה בהקדם האפשרי.

באהבה ותודה שאת נלחמת לגור איתנו
יוסי בליך

בעת חיים תמיד היה קיבוץ יפה
אני רואה ההתפתחות אבל אני מבקשת מהציבור לשים לב שיש איזור בקיבוץ שעשרות שנים הוא עדיפות אחרונה בהשקעת תשתיות משום מה
הכול כורכר וכורכר וחול וזה ממש צורם לי
אני כבר 30 שנה וכולנו כבר מתבגרים בסביבה שלנו והיחידים שדורכים על בוץ כורכר בדרך לרכב או לבית שלא לדבר על אבק .
אני חושבת שצריך להיות איזון בין מה שמשקיעים בשכונת בנים וכול השאר.ושבררתי נאמר שאלוהים יודע מתי .מדוע הרי היתה תוכנית ברורה מה קרה?
אנחנו כאן לא ילדים זרים? כל השכונה של איזור מהגני ילדים עד לבודקה מלמעלה ועד לחיילים צעירים למטה והיציאה.היכן הפרחים הצבע בכניסה האחורית.למה לא מושקעת.הרי אנחנו מקלים על אלו שגרים ליד השער הראשי בזה שאנו יוצאים ונכנסים מהמערבי אבל מותר להגיע הביתה ולראות טיפוח צבע כמו שיודע הנוי שלנו לעשות כשנותנים לו התקציב.
אני שלחתי מכתבים בנושא וכלל לא נעניתי וחבל שכך.

מקסיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם הכתבה שלי. תודה על התגובות.

כל הכבוד ליונתן ולגיורא על התוצאות בפרדס ולמשה על הראיון. חסרה לי רק שאלה אחת: מה הנגישות של חברי הקיבוץ לכל הטוב הזה? האם הפרדס הוא רק מקור להכנסה, שההנאה הנוספת היחידה היא הנוף הירוק, או ש"מגיע" לחביירים גם הנאה ישירה מהפרי העסיסי?

עירית
מציע לייצר פגישה המסבירה על סל הביטוחים הסיעודיים שמשפחות יכולות לרכוש. ואולי אפילו לייצר מאין מכרז בקרב כמה סוכנים לטובת מחירים זולים לחברים.
יש היום הרבה מאוד דברים חדשים במחירים דיי זולים ושחשוב ואפילו כדאי. למשל הרחבת הביטוח הסיעודי מעבר ל 5 שנים, מחלות קשות וכו'…
ברמת הקיבוץ זה יכול לשחרר הרה לחץ מהקרן לעזרה הדדית בעתיד- אם יהיו לחברים ביטוחים נכונים כבר מראש.
בברכה

הרן

לצערי מהעלון הכתוב נשמט שמו של שי רחמני בתודות על תהליך בחירת החברה לתפעול האתר החדש. סליחה שי – היית לעזרה גדולה!

נכד שלי מקסים,
איזה כייף שאני יכולה לראות את הראיון שלך ואת הצילומים בניו ג'רזי הרחוקה ולא צריכה לחכות עד שאגיע הביתה.
מאד ריגשת אותי ואני בטוחה שיהיו לך עוד רעיונות לכתיבה בכל מיני נושאים.
להתראות בקרוב בארץ, אוהבת אותך,
סבתא עדנה.

הי בן,
הכתבה שלך הגיעה עד ארצות הברית. אפשר לומר שאתה כתב בין לאומי ממש 🙂 כל הכבוד, השאלות שלך ממש יפות וגם התמונות, ואנחנו צופים לך עתיד מזהיר.

בהזדמנות זו נאחל גם לחביבה בהצלחה רבה בדרכה החדשה!

שלומית, בועז, אגם ונגה ארזי

גרשון !
ערה הלשינה,ופינדה כבר לא שולח עלוניי גח"א לנאות. אז שבתי ביזמתי לעקוב אחרי ה"ספורטור" שלך, ובדרך להציץ בשאר כתבות וצילומים עם שמות ופרצופים שמחזירים אותי לעבר רחוק.
יש לכם אתר עשיר בתוכן ,מקצועי, המעיד על הקיבוץ עצמו,טוב
לראות קורטוב של שימור הערכים המוספים שהתמוססו להם ברוב הקיבוצים. להתראות בשמחות…….

הסיפור של אורנה, החזיר אותי לאותו יום כיפורים . שני דברים זכורים לי שיכולים אולי להמחיש את הבלגן ואת השאננות של אותם הימים. אורנה כתבה "בשבת, עלינו לרמת הגולן דרך גשר בנות-יעקב. לא היה שום סימן למלחמה." וכן אבירם כתב "שדובר על 'יום קרב' כתרגיל". באותו יום בשעה עשר, בבית השיטה ידעו כבר שעתידה לפרוץ מלחמה, ולכן מפנים את הנשים והילדים מרמת הגולן, ובבית השיטה צריכים להתארגן לקליטת המפונים ממרום הגולן.
זכרון נוסף, קצין המודיעין של פיקוד צפון סא"ל חגי מן, גר באותה תקופה בית השיטה והתיידד עם האחות שלי ובעלה. הוא טען כל הזמן שעומדת לפרוץ מלחמה, וכמובן שאיש לא שם עליו חוץ מיצחק חופי (חקה) אלוף פיקוד הצפון. מאמ"ן הוא קיבל מדי פעם נזיפה "מה אתה עושה פניקה בפיקוד צפון". אבל בעקבות ה"פניקה" דרש אלוף הפיקוד חופי, שחטיבה 7 שסיימה אימון בצאלים. לא תצא לחופשה כמתוכןן אלא תעבור לרמת הגולן. והשאר היסטוריה. אלו הם הטנקים שכתוב עליהם: "הח'ברה נזכרים שראו "טנקים על גוררים עולים לרמה".