כתבת יפה, ויפה להוקיר אנשים בתוכנו על עשייה ומסירות מבורכת

איזה יופי!! לאחר קריאת הצד השני של "המחנכים בעם" (סמדר זעירא) יופי לראות שאת תורמת לחינוך החשוב כ"כ של הקטנים!

סמדר, אני לגמרי איתך!!! בכל יום שאני עוברת ליד הבית עם הדגל ליבי מתמלא גאווה בדייר שמביע כך את תמיכתו בחופש הדיבור/בחירה/חיים. וכמובן – הצבעים המקסימים… כפי שאלדד כתב ומורה להיסטוריה שלי ביסודי אמר: אם אוייבנו היו מבינים את העם היהודי – היו עוזבים אותנו בשקט. עם הזמן פשוט נהרוס את עצמנו ביעילות גדולה ממלחמה.

סמדר יקירתי,
לבי אתך ועם גודש רגשותיך, אך כמי שנמנית עם קבוצת היורשים שזכו לכך שהוריהם חיו ב"יום הקובע", מה שמקנה לך ירושת ביתם בבא העת+זכות בניה נוספת בגינם, אני באמת מצפה ממך שתקדישי גם קצת נהי ל"יתומים", שלא ירשו את בית הוריהם וגם לא קבלו זכות בנייה נוספת. אלה הם לא דברים של מה בכך גם אם הגענו למצב הקשה בו הזכויות הפכו חסרות שיניים ופיקטיביות ואין כמעט אפשרות לממשן. מסבירים לי שכל זה נגרם בשל הליכה עיוורת (אלמב"ית…) אחרי הקברניטים (אוי, כמה שחיכיתי עם החתימה, כמה שאלתי שוב ושוב את חבריי החכמים),
מתסכל, כואב, מרגיז ככל שיהיה, עדיין, סמדר יקירתי, בהסתכלות על העתיד, מצבך הנדל"ני טוב יותר משל רבים וטובים אחרים.

סמדר מה שכתבת, מרגש וכל כך אמיתי ונכון.
כמעט במקביל ולאחר שיחת טלפון עם סמדר, כתבתי:

הכל עניין של פרופורציות

בימים אלה מטרידים את רוב אזרחי המדינה ואני בתוכם שני נושאים,
האחד, החום הקיצוני שמלווה בלחות גבוהה ויחד יוצר עומס חום כבד
השני עבודות הרכבת הקלה בתל אביב עם כל המשמעויות של עומס בכבישים ועסקים קורסים.
וראה זה פלא האירועים הנ"ל מתגמדים ונעשים קטנים וחסרי משמעות כמעט מול אירועי הזוועה שמתרגשים לפתחנו,
רצח הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים ורצח התינוק עלי בכפר דומא כמו גם הדברים שנכתבו ברשת החברתית לנשיא המדינה ריבלין ועוד קודם לכך אמירה של חבר כנסת מעל הבמה במליאת הכנסת, שיש לעלות עם D9 על בית המשפט העליון…. גורמים לפתע להכול לקבל זווית מבט שונה לחלוטין.
יש לחזק את בית המשפט ולתת לו את המקום והביטחון לנהוג ביד קשה בטרור הערבי והיהודי.
אני כבר זמן רב חושב שהמאבק האמיתי על צביונה של מדינת ישראל הוא קודם כל מבית וכמו בהרבה מדינות ועמים אחרים המאבק הוא נגד הטרור הדתי קיצוני.
לכל אלו, מצטרף ממש עכשיו הדיון על תקציב המדינה ובאיזה משרדים מתכוונים לקצץ? במשרד התחבורה שעושה בשנים האחרונות, לא פחות ממהפכה בתשתיות התחבורה, כולל הרכבת הקלה בתל אביב ובחשוב מכל, במשרד החינוך שזה אולי התחום שנדרש לחזק אותו יותר מכולם. אולי חינוך טוב יותר נאור יותר חופשי יותר מתחשב יותר, שמאפשר מקום לכל בני האדם באשר הם בני אדם, יכול למנוע את האירוע הבא.
עוד תחום עם אירועים קשים במיוחד שגם הוא קשור לתחבורה, חינוך ושינוי תרבותי התנהגותי, הוא תחום תאונות הדרכים.
בישיבת הנהלה במפעל בו אני עובד אמר מנהל תחום הבטיחות שכדי להוריד את מספר תאונות העבודה לא יעזרו כל מנגנוני ההגנה על המכונות, נדרש שינוי תרבותי התנהגותי. דרושה פרו אקטיביות של מנהלים וכפיפים כאחד כדי לחולל את השינוי.
מקבלי ההחלטות בקרב חברי הכנסת ובממשלה חובתם לפעול ולעשות הכל כדי לחולל את השינוי התרבותי וההתנהגותי.
כולי תקווה שלא נחווה אירועים קשים נוספים שיכניסו את האירועים האחרונים לפרופורציה.

תודה 🙂 מכל הלב

רקפת, תודה רבה על התרומה המשמעותית שלך לילדי בית הרותם, גם בנסיעה לבית המשפט שהיתה מאד מיוחדת וגם בהכנת הפסיפס. כיף לנו שזכינו שאת איתנו!

רקפת חברתי,

את דמות להערצה. אשת חייל.

כל כך עסוקה אבל "תמיד פנוייה" .

מצטרפת לכל מלה של משה נתיה.

באהבה רבה

ראשית תודה לשמאי שמעלה נושא שראובן פיינברג העלה כבר לפני שנתיים.
בדיונים על המבנה הארגוני ואחרי זה על מסמך הסמכויות והממשקים בין רשויות הקיבוץ השאלה נשקלה ובאותה תקופה נדחתה.
לפני שלוש מועצות ניסיתי להביא עוד מספר שינויים במסמך הסמכויות, וחברי המועצה דחו אותן כיוון שטרם יבש הדיו על ההחלטות הקודמות.
אין זה אומר שהצעתו של שמאי מנוגדת להחלטות, וכמובן שצריך ללמוד את ההצעה ולמה הוועדה באה לשרת.
בכל מקרה, גם בהצעתו של שמאי, על המועצה לבחור את הוועדה וכשהמועצה מתחלפת יש לבחור וועדה חדשה.
כיוון שבאוקטובר המועצה מתחלפת (יש בחירות למועצה) מן הראוי שהנושא הזה יעלה במועצה החדשה.
שבת שלום
צביקה

התודה הגדולה על הביקור מגיעה לענת לבקוביץ' כהן (בת גבעת חיים, אחות של גייל). ענת אירגנה את תוכנית היום, היא תיאמה את כל הפגישות ובמאמץ רב היא הכינה לנו יום מרגש מלא חוויות. בעזרת האנשים שגייסה לארח אותנו, היא הצליחה להמחיש לנו את רוח שדרות – רוח של התנדבות, נתינה, ומאמץ משותף להתגבר על הקשיים. תודה גדולה לענת ולכל מי שפגשנו בשדרות.

רקפת, רק להצדיע לתבונת הלב שלך… לא פעם ראשונה, שיוצאת לאור דמות המחנכת שבך! ברכת "יישר כוח" (מירב מיכאלי כבר מצאה איך מברכים כך אישה?)

גאים בך. ואל תתייאשי נורא. האהבה תנצח.

סמדר ,
כתבת מאד יפה !!
שמוליק

מצטרפת להצעתו של שמאי להביא את הנושא לדיון בהנהלה ובמועצה.

לאמיל המסיים תפקידו, דבריך נכתבים ונאמרים באופן בהיר, צלול אנושי וענייני, דעתך חשובה ומשפיעה. מקווה כי אחרי "מנוחה קצרה" תוסיף ותפעל, כי הרבה עוד לפנינו.

שלום רם, מודה ומתוודה אני שלא הבנתי את כל מה שכתבת… אבל אולי זה בגלל שיש לי כובע מרובע ומכובד… ואני לא עורכת של פמפלט עוקצני ועסיסי.
בכל מקרה לגבי הכתבה של הסוסים – אנא שלח אותה למייל: ghi.information@gmail.com ואם היא מתאימה לפרסום בעלון בוודאי תתפרסם.

אני כ"כ מסכימה איתך שהרגשתי שמפי יוצאות המילים.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיי שלא הרגשתי שיש לי מה לחגוג ביום העצמאות האחרון ומין יאוש של: ומה יהיה הלאה?? נקווה שמתחתית הבור הנוכחית יש רק דרך למעלה אבל לך תדע…

שלום חנן
אתה לא לבד בתחושות של אובדן.
אינני מדבר על הנטייה של איש זקן להתגעגע לזמנים ההם, אלא שהשינויים שחלו מאז אינם לטובה.
הקיבוץ היה עריסה לתקוות, מיקום להגשמת חלומות, של ביחד, של חזרה למקורות. ה"יש לי" היה הקיבוץ.
העולם מסתכל עלינו, החוזרים לציון, בזכוכית מגדלת ומצפה מאתנו להיות טובים מכל עם – במלחמות וגם בשלום.
כמו כן הבורא. אנו מקבלים את הדין.
בני אדם אנחנו. עשויים בשר, דם ונפש. בתולדות עמנו לרוב לא עמדנו בציפיות.
כמוך הנביאים בכו על האובדן. עמים אחרים קמו ונעלמו, ואנו ממשיכים להתקיים על התקווה שיכול להיות יותר טוב.
יתכן שהקיבוץ של פעם היה הבנוי על תקוות לא מציאותיות. זאת לא סיבה להתייאש.

יהושע שרון
יוני, 2015

חנן, יקירי! מעבר לכך שאתה צודק לחלוטין, ומבטא בדבריך תחושות של, מן הסתם, פלח רחב מאוד של הציבור, ראוי להדגיש פן נוסף שמאפיין את החברה המקוטבת מאוד, כיום: לימין, בעצם, מותר לומר כל דבר תפלות, זאת בלשון חסד משהו, ולמי שדעתם אחרת – אסור בעצם לומר דבר, ואותו ציבור מוצא עצמו מכה על חטא שלא חטא כלל במקרים שונים. הרי לפני מעשה הנבלה של נתניהו ממש לפני הבחירות – הוא לא היה מגיע שוב לשלטון! ואתה צריך להתנצל על דברי אמנים, בין שנאמרו ובין שלא נאמרו, כשבראשך עוברת לפעמים מחשבה: איזה פרצוף היה למדינה הזאת ללא האמנים האלה, מה היו ערכיה כשבנשאה עיניה למעלה – היא רואה רגבים ודנונים…

לא התדמית של הקיבוצים היא שהשתנתה, מירלה ידידתי, אלא המהות שלהם. מתנועה אתגרית שהיתה חוד החנית בבניית המדינה היהודית הציונית-הרצליינית בדמות מדינת הרווחה, הם הפכו לאגודת בעלי-בתים ומקצועות חופשיים, שדואגים רק לרווחתם הם ולחוסן של עצמם. זה גם מחליש את האכפתיות החברתית והפוליטית שלהם. יש רק לקוות שתיבחר מזכיר/ה שתוביל בדרך אחרת.