בשבועות האחרונים הקיבוץ כולו כמרקחה סביב ענין "חלופות השיוך".

אני נפגש עם הרבה חברים ומבין שרבים מהם נבוכים, חרדים לעתידם ובעיקר – מבולבלים.

בואו נעשה קצת סדר בדברים:

בדצמבר 2002 שינה הקיבוץ את התקנון שלו במסגרת מה שקראנו לו "שינויים אסטרטגיים". בפרק הראשון לתקנון החדש  (סעיף 7 יב למעוניינים) נקבע, כי בית החבר הוא נכס של החבר. זו היתה החלטה גורלית, חשובה, ברורה ופשוטה.

תקנון הקיבוץ הוא הסכם שבין החברים לבין עצמם ובין הישות הנקראת קיבוץ. התקנון החדש אושר כמובן על ידי הרשם. כוחו של התקנון שריר וקיים (כל עוד איננו סותר את החוק), ותוקפו לא פחות מכובד מכל הסכם אחר שנכרת בין אנשים וחתמו עליו מאה עורכי דין וחמישים רואי חשבון. לאחר התיקון פעלנו בהתאם. כיום כל חבר יודע מה הוגדר כביתו. הוא זכאי להורישו ולמכור אותו, כשם שהוא רשאי לעשות כך בשאר נכסיו הפרטיים וכל זאת מבלי שהלך לרשויות.

ועכשיו נחזור לדיון שעומד על הפרק. ישנם מומחים גדולים ממני בקיבוץ בעניין חלופות השיוך, משמעויותיהן ורזיהן. אבל בדבר אחד על כולנו להסכים: הדיון העקרוני איננו סביב השאלה איזו חלופה מבין השלוש עלינו לבחור, אלא האם יש צורך אמיתי לבחור באחת מהן. אי הבהירות והבלבול בעניין מקורם ברשויות המדינה שלא החליטו ממש מה הם רוצים (לבד מהכסף שאותו כולם רוצים).

לכן, בשלב זה אני מציע פשוט לעצור ולהמתין.

מבחינה מעשית המשמעות היא שאנו לא מוותרים על הקמת שכונה ג' והרחבת היישוב, אלא דוחים את ההחלטה למועד מאוחר יותר. בעוד שנה או שנתיים יהיו בוודאי תנאים אחרים, כולל האפשרות של צניחת מחירי הנדל"ן או של הצעה טובה יותר מצד רמ"י. אין בהחלטה כזו דבר הממעיט בכהוא זה מזכותו של כל חבר על בית המגורים שלו.

בתקוה שלא נכנס לחרדה מיותרת מבעיה שאיננה קיימת.