"יום של זיו, יום של אורה

הוא יום חג מתן תורה

יער, כרם וגינה

מלאים שירה רינה".

כשהייתי ילדה, אהבתי מאוד את החגים. ידעתי לשיר את כל השירים, שהיו קיימים אז בארץ. הכרתי, מגיל צעיר מאוד, את כל הסיפורים והאגדות שהסתובבו סביב החג, ואהבתי מאוד את ההצגות שעשינו, ובמיוחד את ההכנות לחג. ובכל חג היה משהו מיוחד שאותו אהבתי יותר מכל דבר אחר.

בחג השבועות – הדבר ששבה את לבי במיוחד הוא, חג מתן תורה. השם הזה היה תמיד בשבילי אפוף מסתורין, ואני אהבתי יותר מכל בעולם את מה שמסתתר מאחורי הדברים,

את מה שלא כולם רואים, את מה שתמיד היה נראה לי, שהוא האמת. לא יכולתי לקבל שמה שקורה פה בין האנשים, המדינות, הדתות – זאת האמת.

וחג מתן תורה היה בשבילי בדיוק זה.

והשיר שפותח היום את הקטע – סימל ומסמל את כל מה שאני מאמינה.

 שימו לב מי שמח בחג מתן תורה.

 "כשנתן הקדוש-ברוך-הוא את התורה צפור לא ציץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: 'אנוכי אדוני אלוהיך' ". (מתוך ספר האגדה).

 אתם יכולים לתאר לכם מצב כזה?

 בשבילי – המעמד הזה של מתן התורה, עושה ממש צמרמורת. ואני ממש לא דתייה. בכלל לא. אבל נפלאות הבריאה ומה שבאמת משתמע מכך לגבי הקיום שלנו, לגבי המטרה שלשמה באנו הנה, לגבי התפקיד שכל אחד מאתנו לקח על עצמו לפני שהוא בא הנה – כל זה ממלא את חיי בעניין רב של חיפוש ולימוד כדי להתפתח בעצמי וכדי לעזור לאחרים למצוא את עצמם ולהמשיך בהתפתחותם.

גם בשיר הבא "שירת העשבים" (מאת נעמי שמר, בעקבות ר' נחמן מברצלב)

אפשר להבחין מי באמת שר ומשתוקק. מופיעים פה רק קטעים מהשיר:

"…….                                  כמה יפה

דע לך שכל עשב ועשב             כמה יפה ונאה

יש לו שירה מיוחדת                 כששומעים השירה

משלו.                                   שלהם. ………

ומשירת העשבים                     ומשירת העשבים

נעשה ניגון                              מתמלא הלב ומשתוקק.  ……

של רועה.

                              ומשירת העשבים

                              נעשה ניגון של הלב.