אימא,

תמיד היית אומרת "אני עובדת על עצמי".

המשמעות העמוקה של המשפט הזה הייתה שהתאמצת תמיד ללמוד לדעת מי את, ושאפת לשפר את עצמך.

היית אומרת לי: "אבל אני עובדת על עצמי", והתכוונת לומר שאת יודעת שאת רחוקה מהשלמות אבל את רואה אותה לנגד עינייך, ואת מתכוונת להמשיך ולעבוד עד שתגיעי אליה.

החיים שלך האלו, שמסתיימים עכשיו, היו מודל של לימוד ועבודה, והדוגמה האישית שנתת הייתה של אומץ לב, של התגברות, של חריצות ושל נתינה.

אימא,

אני אומרת לך: תודה.

לכי לשלום.

בתיה

סבתא,

לא מזמן השתתפתי במרכז הערכה לתפקיד שהתמודדתי עליו. אחרי שעות של מבחני מתמטיקה, לוגיקה וחיות אחרות, הגיע תור השאלה הפתוחה. השאלה הייתה בנויה משורה אחת פשוטה: מי הגיבור שלך? לי מעולם לא היו גיבורים כילדה. לא הערצתי אף זמרת או להקה או כוכב קולנוע. ובעוד אני רואה את האנשים סביבי חושבים – מה התשובה הנכונה ביותר? כיצד לענות תשובה שתעניק להם את הסיכוי הגבוה ביותר להתקבל לתפקיד? הרמתי את העט והתחלתי לכתוב על סבתא אדית. לא היה לי רגע קטן של היסוס או מחשבה שניה לגבי התשובה שלי. עבורי היא באמת הייתה גיבורה. נשאתי אליה עיניים בתור ילדה, ועוד יותר כנערה וכאישה בוגרת, לאחר שנוכחתי לדעת עד כמה החיים שלה היו מלאים ועשירים.

יש הרבה פריבילגיות בלהיות הנכד הראשון. מתייחסים אליך כנסיך, או במקרה שלי כנסיכה. אבל אז, ככל שנולדים עוד ועוד נכדים, כראשון, תמיד יש את הפחד שתהפוך להיות אחד מ… ושלא תקבל כבר את אותו היחס כמו קודם. אני הייתי לבד שנה ועשרה חודשים עד שנולד יוני, ואז מיד באו קרוליין ותום, לי ואליאור, בר וגל ורון ואור. ולרגע לא הרגשתי אחת מעשר. לסבתא אדית היה את המקום המיוחד עבור כל אחד ואחת מאתנו, והיא תמיד ידעה לגרום לנו להרגיש מיוחדים וכאילו אנחנו יחידים בעבורה. תמיד כשבאנו לבקר היא דאגה להצטייד בנקניק שאתה אוהב, בסוכרייה על מקל שאת אוהבת, עוגת הפרג (עם הצימוקים או בלי, תלוי את מי שואלים) והשטרודל תפוחים. לכל אחד היא ידעה להעניק את תשומת הלב הקטנה שגרמה לו להרגיש מיוחד, וידעה לטפח אצלנו את הניצוצות שזיהתה.

אני זוכרת שבגיל ממש קטן הרגשתי מאד חכמה וגאה על כך שהצלחתי לשכנע אותה שכדי שאסיים את כל האוכל בצלחת, צריך לתת לי לאכול קינוח לפני המנה העיקרית. והיא זרמה איתי. נתנה לי לאכול קינוח ואז לא ממש הייתה לי ברירה אלא לאכול הכל. וכשאמא באה לקחת אותי אז סבתא ספרה לה יחד איתי, ברצינות תהומית, שנמצא הפתרון לכך שהילדה לא אוכלת. פשוט צריך לתת לה קודם קינוח. מיותר לציין שזה לא כל כך עבד לי אצל אמא בבית.

זיכרונות הילדות שלי שזורים במאורעות רבים שכאלה ובהרפתקאות שקרו בגבעת חיים. תראו לי ילדה בת ארבע שמשחקת עם סבתא שלה שבץ נא באנגלית כשבקושי עברית היא יודעת, אבל מילון אוקספורד אנגלי אנגלי הוא חלק משגרת היומיום שלה. סבתא הייתה עולם ומלואו ודאגה תמיד להעשיר את חיינו בדברים שלא היינו מקבלים בצורה אחרת באף מסגרת. אין סתם לבוא בקיץ ולבלות בבריכה, חייבים לקום בלילה לקראת חצות כדי לחזות בפריחתה של מלכת הלילה. ואכן, טרוטי עיניים ומצוידים בפנסים יצאנו אל הגינה לחזות בפלא הפריחה. או לצייד את אבא במגרפה כדי שייטלטל את עץ הפקאנים בחצר בעוד אנחנו הקטנים מתרוצצים מתחת ואוספים את האגוזים, אבל רק את אלה הטובים שלא ניקרו הציפורים, ואז יושבים שעות ומפצחים אותם יחד. לייבש פרחים בין דפי ספרים ולחכות בציפייה לפעם הבאה כדי לראות אותם דקים דקים. ללמוד על מדינות רחוקות מהבולים שהורדנו יחד ממכתבים שהגיעו מעבר לים. לאסוף משמשים מהעץ שצמח במרפסת האחורית. לזרוק דברים למכבסה. מכונת פריסת הלחם בחדר האוכל. כל פעולה ולו הפשוטה ביותר היתה תמיד כל כך קסומה.

 כנערה, למדתי להכיר את הצדדים הרציניים יותר, אבל גם את חוש ההומור האוסטרי ואת הציניות המשובחת. כשנסעתי לפולין, סבתא ליוותה אותי במסע וכשחזרתי הקשיבה לסיפורים ושתקה. קראתי את זיכרונותיה והבנתי למה. וככל שגדלתי נשזרו חיי בשלה בעוד חוטים והשפה שלנו הפכה בוגרת והשיחה מעמיקה יותר. אם זה על קפה לפני הקונצרט של הפילהרמונית בהיכל התרבות, או על משולש פיצה שהזמנו יחד כשישנה אצלנו לפעמים בתל אביב. כשנסעתי לניו יורק תמיד רצתה לשמוע איך בעבודה ומה קורה באו״ם ואז הגיע תורי לספר ותורה להקשיב בשקיקה.

בשבילי סבתא הייתה גיבורה. היא חיה חיים מלאים. נסעה וטיילה בעולם, למדה שפות, קראה, ציירה ופיסלה. היא היתה אצילית וגאה, ככה תיחרט בזיכרוני ולדמות הזאת אתגעגע. וככה היא גם הלכה. עם גו זקוף, שלווה ושלמה.

דנה