רות פולק, 28.11.1922 – 26.1.2015, ו' בשבט תשע"ה – יהא זכרה ברוך

ענת לב מספרת על רות ‏ ‏
רות ואורי פולק היו שכנים להורי בשנים הראשונות של הקיבוץ. תרצה ואני נולדנו בהפרש של יומיים. כל ילדותנו עברה ביחד. זכורות לי שעות אחר הצהריים עת היינו מבלים עם ההורים על הדשא המשותף שלפני ביתנו. רות הייתה ספורטאית של ממש. היינו קופצים על חבל, משחקים בתופסת, במחניים שכונתיים ורות הייתה עושה גלגלון לצהלות כולנו. רות גם הייתה שחיינית מצוינת והיא זו שיזמה משחקי מים בבריכה ובשכונה.
ה"פילוג" קטע הכל. גם את ההווי השכונתי שלנו, כאשר רות, אורי והילדים עברו לאיחוד. גם תרצה ואני שלמדנו באותה הכתה והיינו חברות ילדות ,נפרדנו. הקשר בין המשפחות נותק.
כשאבא שלי נפטר בחטף בשנת 1966 ואמי נותרה המומה, בודדה וכואבת, הייתה זו רות שתמכה בה. רות הייתה באה לבקרה כל שבת, חוצה את הכביש ומגרש הכדורגל עם כלב או שניים בזרועותיה, מביאה עוגה שאפתה או מעדן אחר שהכינה. רות, יותר מכל חברותיה של אמא במאוחד, נשארה נאמנה ומסורה, גם בימים קשים ומרים של אמי, עד פטירתה ב-1989.
לימים פגשתי את ארי ולאחר שיחה בינינו החלטתי לבקר את רות בביתה. האמת, חששתי. ארי עידכן אותי במצבה ולא ידעתי כיצד תקבל אותי רות ואיך יזרמו יחסינו.
הפגישה הראשונה התאפיינה בעדכון הדדי היא אותי ואני אותה. רות הייתה הרבה יותר מעודכנת ממני. גם ידעה על אסוננו, על עמית בננו שנפטר מלוקמיה, על ילדי האחרים, על עיסוקינו, שלי ושל יורם.
בפגישות הבאות שלנו ביקשתי את רות לספר על עצמה. רות נולדה בהמבורג שבגרמניה בבית גדול מחוץ לעיר. המשפחה הייתה מתבוללת ולא היה לה כל קשר ליהדות ולציונות. כנערה הלכה לתנועת נוער שהכשירה את הנערים לעליה לפלשתינה. כאשר התקבלו האישורים לעליה, ורות התכוננה אף היא להגשים ולעלות לא"י, החלו ויכוחים קשים בין הוריה. רות קיבלה החלטה בעידודה של האם. הפרידה הייתה קשה וכואבת. רות לא פגשה עוד את הוריה. רק לאחר המלחמה נודע לה שביתם הוחרם ע"י הנאצים, אביה נכלא ונשלח לאושוויץ, ואחיה הצעיר נהרג ברחוב ע"י פורעים. המלחמה שהוכרזה עם פלישת הנאצים לפולין תפסה את רות וחבריה שטים באנייה "גלילה" לארץ. המסע הופסק והאונייה נגררה לטרייסט. לאחר שהייה של שבועות אחדים בנמל הוסדר המשך השייט. עם הגיעם לארץ, נשלחה כל הקבוצה לקיבוץ שדה נחום. לאחר שנה, בשנת 1941 עברה רות לגבעת חיים והקימה משפחה עם אורי. רות אהבה מאד את אורי.
אורי הצליח להעלות את הוריו לארץ והם גרו קרוב לאורי ורות. רות טיפלה בהם במסירות עד יומם האחרון. שנותיו האחרונות של אורי ודעיכתו האיטית היו לה קשות ביותר. היא סיפרה לי שבכל יום כשהיא במיטתה היא משתדלת לחשוב ולראות את אורי כמו שהוא במיטבו ולהיזכר בחייהם המשותפים.
בפגישות שלנו נזכרנו בימיו הראשונים של הקיבוץ, בחברים שהיו ואינם עוד, בחגים ובהווי הקיבוצי של אותם ימים. רות אהבה מאד לשמוע מוזיקה קלאסית, לקרוא היא כבר לא יכלה, כך שנעזרה בספרים המוקלטים ובדיסקים עם האופרות שאהבה. כך מצאה דרכים להנעים ולו במקצת את שעותיה הקשות.
רות הייתה במוצאה ייקית, אבל ייקית מאד רגישה ומתחשבת. גם בזקנתה המיוסרת והכאובה ניסתה לא להכביד, לא לשאול יותר מידי, ולא להפריע למהלך החיים של ילדיה ונכדיה. מחלתה הקשה של תרצה ומותה הותירו אותה מסוגרת ועצובה מאד.
רות זכתה במטפלת נפלאה. לני הייתה בשביל רות העיניים, הלב והנשמה. לני, מגיעה לך תודה גדולה-גדולה, אני חושבת שבעזרתך ובזכותך היו חייה של רות בשנים אלו מעט יותר נסבלים.
ולכם הבנים ובעיקר הנכדים, אני לא יודעת כמה הספקתם להכיר את סבתכם. תולדות חייה חובקים את שנותיה הראשונות של המדינה, את שנות ההתיישבות והקמת הקיבוץ, שנים של עבודה קשה של נחישות והתמדה לצד חיי משפחה וגידול ילדים. וכל זה בכלל לא מובן מאליו. הייתה לכם אמא וסבתא גזעית עם נשמה עדינה ומיוחדת.

עפרי מקריא בשם המשפחה
את הקטע הבא כתבו אנשים שהכירו את סבתא שלי טוב ממני. משנותיה הטובות נותר לי רק זיכרון ילדות קלוש של אותן ארוחת משפחתיות צנועות ונעימות. אקרא בשם המשפחה את סיפורה של רות.
רות, אמא, סבתא – נחבאת לכלים. צנועה. שקטה. קשה לפיענוח. אז רצינו לספר עליה קצת.
נולדה וגדלה בהמבורג גרמניה. נראה כאילו נתלשה מחיים אחרים, מסודרים, מגובשים. חיים שהתגעגעה אליהם כל השנים. הייתה כאן ולא הייתה. מכונסת בעצמה אך קשובה. חוש הומור מיוחד גם הוא מוצנע ופורץ מדי פעם. והיה לה החיוך הנבוך הזה שכאילו התגנב אל פניה.
רות הגיעה לארץ עם קבוצה של עליית הנוער ב-1939 רגע לפני שנסגרו שערי גרמניה. בשנתם הראשונה בארץ הם עבדו ולמדו עברית בקיבוץ שדה נחום.
אחר כך בגבעת חיים רות עבדה שנים כאחראית על מטבח התינוקות. עבודה זו חייבה אותה להשכים לפני ארבע בבוקר, דבר שהפך להרגל של שנים. אח"כ עבדה כמטפלת בכיתות הבוגרות, אהבה מאוד את השיח והקשר עם בני הנעורים.
עבודתה האחרונה במשך שנים רבות הייתה במכבסה. היא יצאה להשתלמויות והתמקצעה, מצאה אתגר בעבודתה זו.