ענת ברנע ועמליה שלמון עוסקות כל אחת בתחומים אחרים, לכאורה. אבל כמו רבים בקיבוץ – הן נפגשו יום אחד ומאז התחברו. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שישתפו פעולה גם באופן מקצועי, ויוזמה מקורית זו סיפקה לנו תירוץ טוב לשוחח איתן.

עמליה, בואי נתחיל בזה שתספרי קצת על עצמך – מה את עושה היום?

עמליה: אני עובדת כבר 25 שנים בשפרירים, עברתי הרבה מאוד מסלולים שם. כיום אני בצוות הטיפולי – מנהלת מזה שבע שנים מרכז הנקרא "פסק זמן" המיועד לילדים במצבי משבר. זה דבר שבנינו מניסיוננו בשפרירים במהלך השנים (נעה, פסיכולוג ביה"ס ואני) – כאשר ראינו שאם אנחנו לא מאפשרים איזושהי הכלה של ילד במצב משברי – רגעי או מתמשך – כל התפקוד הלימודי נפגע וקשה מאוד לארגנו מחדש, במיוחד כשמדובר בילדים בעלי צרכים מיוחדים. זהו חדר טיפולי ויש לו מטרה: להחזיר את הילד/ה כמה שיותר מהר לתפקוד. החדר, לכן, מאורגן יותר כסלון בבית עם פינות מארגנות מאשר כיתת לימוד.

השמועות אומרות שעשית עוד כמה דברים בשנים האחרונות.

עמליה: אני עוסקת גם בגישור הרבה שנים, היום במסגרת מרכז גישור עמק חפר. בנוסף הקמתי וניהלתי במשך 14 שנים מועדון לילדים בעלי צרכים מיוחדים בשיתוף המועצה והרווחה. המועדון היה ממוקם במושב בית יצחק והגיע לכ- 45 נערים ונערות משפרירים ומהסביבה. מדובר במעין מתנ"ס עם חוגים רבים: מוסיקה, ספורט, יצירה, דרמה ועוד. לפני כארבע שנים העברתי את המועדון לשפרירים וגם חשבתי שאחרי 14 שנים צריך לדעת מתי לפרוש והעברתי את  ריכוז המועדון למישהי אחרת. למותר לציין שאני גאה על כך שהמועדון פועל במלוא עוזו גם בלעדי.

כמו כן אני לומדת זו השנה השנייה שיטת טיפול הנקראת D.B.T להפרעות אישיות גבולית (על כך בפעם אחרת).

ענת, הרקע שלך הוא בכלל מדעי.

ענת: אני הגעתי מביולוגיה, עשיתי מאסטר על משק האנרגיה והחנקן אצל גמלים – כולם יודעים את זה בקיבוץ… משם המשכתי לדוקטורט במדעי המוח על הפעילות החשמלית של המוח בילדים לקויי למידה. אח"כ עסקתי הרבה במחקר ובהוראה באוניברסיטאות, במכללות ובבתי ספר.

ואיך עשית את המעבר לקטע הטיפולי? הרי רוב החוקרים במדעי המוח מתעמקים בנושא מאוד צר שפעמים רבות אין לו השלכות מעשיות ברורות.

ענת: לפני 12 שנים החלטתי שאני רוצה לעשות עבודה קלינית, לא רק מחקר והוראה. לא שהפסקתי, אלא הוספתי גם פן קליני בנושא שממילא עסקתי בו כל הזמן.

במחקר – המוטיבציה העיקרית היא בד"כ הסקרנות. בקליניקה זה סיפור אחר לגמרי, לא?

ענת: בשבילי לא. בשבילי – כל מי שמגיע אלי לקליניקה הוא חידה שאני צריכה לפתור אותה. אני מסתכלת על הילד – היום למשל היה אצלי ילד בכיתה ז' עם אמו, הוא קצת מפריע בבי"ס אז אמרו לה לעשות לו אבחון. אני צריכה להחליט האם יש לו הפרעת למידה. אני מתחילה לבנות לי תמונה לגבי הילד ועושה לו אבחון. עוד לא קיבלתי את התוצאות של האבחון כי אני משתמשת באבחונים ממוחשבים שאני שולחת לחו"ל לפענוח, אבל כבר אמרתי לאמא שאין לו שום לקות – הוא פשוט בגיל ההתבגרות, עודף הורמונים, זו לקות שעוברת עם הזמן, תמתיני קצת וזה יסתדר…

ואיך מגיעים מילדים עם לקויות למידה לטיפול או ייעוץ לכל המתעניין?

ענת: אני מתעסקת במוח. זו החידה. יש לה המון פנים. והחידה הזו מסקרנת את כולם ורלוונטית לכולם. אני מרצה למשל במכללת נתניה בקורס למבוגרים – אז שם הם שואלים אותי על הזיכרון שלהם, על נכד עם בעיה כזו או אחרת וכו' – וזה התחום שלי. ואלו אנשים כמו כולנו.

ניתן לשפר את התפקוד המוחי?

ענת: בוודאי שזה ניתן ובכל גיל, כי המוח הוא פלסטי – הוא כל הזמן משתנה והוא ניתן לעיצוב. וזו הסיבה שיש לנו מקום בתור מחנכים או הורים. ניתן לאתגר אותו בכל גיל – להציג לו זוויות אחרות של הסתכלות וכד' – מוח מאותגר הוא מוח חי, משתנה ולומד. זה נכון לכל אחד – אם תקרא לו נורמלי או לקוי. המוח של כולנו צריך את ה"התעמלות" הזו, ואפשר לעשות את זה בכל מיני דרכים.

יצא לכן לשתף פעולה בעבר?

עמליה: לא ברמה המקצועית אבל אנחנו חברות כבר הרבה שנים, וכשאנחנו נפגשות יש בינינו כימיה… כמובן גם ברמה האישית וגם העיסוק של ענת מאוד מעניין אותי.

מהו בעצם הרעיון של המרכז העיוני שהקמת?

עמליה: זה דבר שהיה קיים בגבעת חיים עד ההפרטה, ופתאום נוצר חלל: יש את המרכזונים, אך ללא המרכז העיוני שבעבר היווה חלק בלתי נפרד מהמערך החינוכי. היום באים הילדים הביתה, לפניהם חוגים ופעילויות שונות, העומס על ההורים רב, גם הם עסוקים בעבודה ובקריירה, הרבה פעמים ישנם עוד ילדים קטנים בבית וכולם על הורה אחד. חשבתי שהקמת מרכז עיוני יהיה פתרון לילדים ולהוריהם. הילדים מגיעים מהמרכזון למרכז העיוני להכין את שיעורי הבית באווירה נעימה, מקצועית ולא לחוצה. כשהילדים מגיעים הביתה מתאפשר מפגש ביתי נעים ולא מתוח בבית, דבר המאפשר להורים התארגנות נינוחה יותר. בקיצור איכות חיים.

בתחילה חשבתי על זה כעל יזמות עסקית, אבל אחר כך הבנתי שזה חייב להיות משהו קהילתי ולכן הורדתי גם את המחיר – כך שמבחינה כלכלית זה לא מצדיק את עצמו, אבל מבחינה קהילתית כן.

זה מתבצע בשיתוף פעולה עם הקיבוץ?

עמליה: ודאי. גם המקום בבית הספריות כחלק מהמתחם החינוכי היה שיקול חשוב. קבלתי את ברכת הדרך גם מועדת חינוך, גם ממנהל הקהילה וכמובן מרותי שפינתה מקום מיוחד למרכז העיוני. חשוב לי להודות לתמנע על התמיכה ולרותי על הלב החם והמקום הנהדר בספריה.

מגיעים באמת ילדים מהקיבוץ?

עמליה: רוב הילדים שמגיעים הם מהקיבוץ. אך יש גם ילדים מהסביבה. המפגש עם הילדים מרתק ונעים. אני נעזרת בנסיוני על מנת לתת לילד חוויה מהנה ומתקנת אפילו שזה רק הכנת שיעורי בית. איך נכון לילד הזה ללמוד? איך להפוך את הלמידה למתאימה לחייו? לחפש את הדרך הנכונה בה הילד יצא עם חוויה אמיתית של הבנה והנאה. כן, זה אפשרי, וזה מאתגר ושונה מילד לילד.

אז איך כל זה מתחבר לענת?

ענת: סתם במקרה נפגשנו בשביל והיא סיפרה לי על המרכז שלה, אז אמרתי לה – למה שלא נאתגר קצת את המוח של הילדים? אח"כ פתאום מישהו נתן לנו רעיון לשלב גם סבאים – והלכנו על זה. כך אפשר גם לחזק את הקשר בין סבא או סבתא לנכד. אתה צריך להבין – אנחנו סבתות, ולהיות סבתא זה לא כמו להיות אמא.

מה זה להיות סבתא?

ענת: להיות סבתא זה להציע אלטרנטיבות אחרות. לבוא לסבתא זה לא לשמור על שום חוקים. לא הפקרות, אבל חוקים מהבית: אפשר לשכוח! לעשות דברים כיפיים ומיוחדים, אחרים. זה מבחינת הנכדים. מבחינתי זה לחזור שוב על חוויית האמהות אבל בצורה הרבה פחות מחייבת ומאוד זורמת ונינוחה וכייפית.

עמליה: היום הסבתות הן צעירות, זה לא כמו פעם. פעם אנשים לא חיו כל כך הרבה.

זה תיקון לאימהות. יש משהו מאוד נקי בחוויה ובקשר הזה עם הנכדים. הוא אינו טעון, הוא חף מרגשות אשם הוריים. לדעת שבעצם מצד אחד תפקידך הסתיים, אבל הנה יש לך תפקיד חדש: הוא אינו כתוב בשום מקום, אין בו הוראות (רק המלצות), לכן אנו ממציאות את תפקיד הסבתא לגמרי על פי דמיוננו ורצוננו, וגם על פי הוראות ילדינו (במידה כמובן..), כי הרי בלעדיהם לא היינו סבתות.

ענת: אני הייתי היחידה ביגור שהייתה לה סבתא כי אמא שלי הייתה צברית, וכולם קינאו בי. היינו 35 ילדים בכיתה – לאף אחד אחר לא הייתה סבתא.

עמליה: מצד שני היום הסבתות צעירות, עובדות, פעילות, מלאות אנרגיה, זה תפקיד!

ואיפה ההורים היום?

עמליה: ההורים מעורבים נאוד בחיי ילדיהם, הרבה יותר ממה שהיו הורינו, אבל גם עסוקים בקריירה ובפרנסה – היום שניהם עובדים ומתפתחים. במצב כזה הסבתות הופכות להיות מאוד משמעותיות. הנכדים הם חלק לגמרי אינטגרלי מסדר היום שלי.

ענת: אצלי זה אחרת כי הנכדים שלי לא פה – יש הרבה יותר התרגשות כשאנחנו נפגשים, אני לא רואה אותם יותר מאשר פעם בשבוע, אבל אז זה עוצמתי וכייפי.

ואיך כל זה נכנס למרכז העיוני?

ענת: אנחנו מנצלות את הנסיון המקצועי של שתינו ואת היותנו סבתות. בנינו חומרים ופעילויות בנושאי זכרון, קשב ושפה, תוך כדי משחקים שונים – כשהמטרה היא "שיפור קשרים וכישורים" –של הנכדים, של הסבאים, אבל גם של הקשר ביניהם.

עמליה: החלטנו לעשות את זה באופן מובנה – עם רציונל ותכנים מוגדרים שאנו תוקפות מכל מיני כיוונים. הבנייה הסופית של הפעילויות תיעשה בהתאם לגילאי הילדים ולסבים / סבתות שיגיעו.

טוב, אני חושב שהבנתי, אני אומר לעצמי. הורים – out, ילדים וסבתות – in. לאט לאט אני מבין שאני קצת מיותר מול שתי הסבתות בסיפור הזה. אני ניגש לסידורים אחרונים – מודה לחברות היקרות, מסיים את התה של עמליה, ומתחיל לארוז את חפצי. ופתאום, כאילו משום מקום, ענת יורה לעברי:

אז למה החלטת לקחת את העלון?

רענן: רגע, אז את עכשיו מראיינת אותי?

כן!

"אין בעיה, אני אענה לך, רק תני לי רגע לכבות את המכשיר הזה", אני אומר ורוכן לכיוון הטייפ, וכך מתחיל חציו השני של ערב של שלושה סקרנים, שמשיקולי עריכה כבר לא נכנס לעלון…