יום א' סגרירי, השכם בבוקר. שלא כהרגלי קמתי מוקדם. ברכב שומעים בחדשות על הפיגוע הנורא באיסטנבול. הפרטים עדיין לא ידועים. הגענו. חבורת המטיילים של היום ה-18 למסע "נפגשים בשביל ישראל" מתקבצת בשדה ליד קיבוץ כרמים בנגב. "נפגשים בשביל ישראל" הוא מסע רגלי לאורך שביל ישראל, לזכר הנופלים באסון המסוקים ובכל מערכות ישראל ופיגועי הטרור. זהו מסע חוויתי של זיכרון התחדשות ושיח בנופי הארץ ובשאלות העומק של החברה הישראלית, תוך הכרת השונה והדגשת המאחד. היוזמה זכתה בפרס ירושלים לאחדות ישראל, בטקס שנערך בבית הנשיא. מסע תשע"ו התחיל ב-29.2.16 ויסתיים בחול המועד פסח, ב-27.4.16.

אני מתרגשת ונפגשת עם צועדים משנים קודמות ועם חבריי שאיתם קבעתי לצעוד ביומיים הבאים: את אלין פגשתי במסע זה בשנת 2008 ומאז נרקמה בינינו ידידות ואנו מקפידות לצעוד יחד כל שנה במשך יום אחד או יותר. איתנו שני תיירים אותם אני מלווה במשך ביקורם בארץ. הזמנתי אותם להצטרף אלינו לצעידה. חוויה שאיננה שגרתית לתייר.
כל יום נפתח המסע בהקראה של שמות הנופלים מ"אסון המסוקים", ושמות עוד נופלים שלזכרם יוקדש קטע הצעידה היום. בני משפחה מספרים בקצרה על מי מהאנשים ששמם מוזכר. רעייה ויוסי אפנר הם מובילי המסע. השנה המסע יוצא בפעם ה-11. שלושת הארגונים התומכים במסע ומאפשרים את קיומו גם בשנה זו הם צו פיוס, קק"ל והמדרשה באורנים.
בפתיחת כל יום רעיה קוראת את השיר המוכר של אמיר גלבוע – אבל היום המילים שלו מהדהדות נכון וחזק יותר:
"פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא: שלום!"
קריר. מתחילים לצעוד. יער להב ירוק! שדות חיטה גבוהה, בשלה ומוכנה כמעט לקציר. ופריחה. בשלל צבעים חרציות בצהוב, והאדום של הפרגים… כל כך מתאים למילות ההמשך של השיר: "דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת, וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת".
שיחות לאורך השביל מפגש עם אנשים. צעירים, מבוגרים, אפילו קשישים. דתיים, מתנחלים, יחד עם חילוניים, קיבוצניקים, עירוניים, וכן כן אפילו כמה תיירים. קבוצה של צעירים מארה"ב וקנדה שבאו לשנת מכינה לקראת צבא, יהודים מחויבים, במכינה איתם צעירים ישראלים. רואים שיש להם קשרי חברות שנבנו בלימודים במהלך השנה. יובל, בן 84 צועד כל שנה את כל המסע מאילת ועד לאנדרטה בשאר יישוב. השנה הוא מתנצל, הגיע מאוחר כי היה חולה. אבל מעכשיו הוא לא יוותר על אף יום!
קבוצות ושיחות מתקבצות, נפתחות, מתגלגלות. חיוכים, פתיחות, בקבוצת הדיונים שמובילים אנשי המדרשה מאורנים, מתנהלים דיונים ואפילו ויכוחים, אבל ברוח טובה. בלי ההתלהמות, האלימות והקנאות שזועקים אלינו כל יום מעמודי החדשות. השם של המסע הזה היה קודם "אב"י בשביל ישראל" אבי זה גם שמו של הבן (ז"ל) של רעיה ויוסי אבל הם פירשו "אפשר ביחד". אכן כשהולכים שם בין שדות החיטה המוריקים והפרחים, יש תחושה שאפשר. אפשר לגשר על הפערים, להגיע להידברות להסכמות. אפשר למצוא חברים גם בין אלו שיש להם דעות כל כך שונות.
התיירים שהולכים אתנו מלאי התפעלות, לא ככה הם דימיינו את המדבר, השקט והנינוחות של הקבוצה (בערך 200 אנשים) כל כך שונה מהדרך בה מציירים את ישראל בחדשות שהם רואים בארצותיהם. בסוף יום ההליכה הראשון ביקשתי מחבר קיבוץ דביר שיעזור לי למצוא מונית שתסיע אותנו אל הרכב שלנו, והוא מיד התנדב להסיע אותנו בעצמו, ובדרך התגלגלה עוד שיחה על קיבוצים והפרטה, אצלנו, אצלם… התיירים עדיין מתפעלים: "סתם אדם שאת לא מכירה מסכים להסיע אותנו ללא כל תמורה, כברת דרך די ארוכה, אין דברים כאלו באף מקום בעולם… אתם העם הכי מוזר שקיים".
ביום למחרת צעדנו בשמורת "פורה" עד לאחוזם. שוב שדות חיטה מלוא העין והאוויר מלא ריחות פריחה, גשם אביבי, נחל שקמה. כל כך נכון, נעים ומרגיע. בסיום הצעידה כבר רכשנו ידידים חדשים. נפרדים בצער והבטחה שניפגש שוב בשנה הבאה.
חזרה לשגרה. שוב אלימות, התלהמות, קנאות משיחית. החברה שלי צועדת ברחוב בתל אביב עם תינוק קטן מילדי הפליטים האריתריאים ומישהו מקלל אותה ומכנה אותה בשמות גנאי.
בטלוויזיה הפיגוע הנורא בבריסל, ידיד שנפצע קשה, דאגה. אלימות, רוצחים, קנאים מטורפים,
בכל מקום ופינה. בצעידה היומית שלי בפרדס שלנו עם ריחות ההדרים המשכרים, שר פוליקר:
"אלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב
יכול לבוא אסון
ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא?".
הצעידה בשביל עם הקבוצה המיוחדת הזו שמתעקשת להמשיך במסע שנה אחרי שנה
הביאה אותי לחשוב ש"יכול להיות יותר טוב", וכשחזרתי הביתה נזכרתי ש"בכל רגע יכול לבוא אסון". ערב, בוקר, ייאוש, תקווה. מי מהם ינצח בפעם הבאה?