גדי הדר תמונה2

אש ומים הם שני אלמנטים שלא בדיוק משתלבים ביחד. אצל גדי הדר הם נפגשים כמעט בכל יום מחדש בבריכת השחייה – ודווקא מסתדרים מצוין. הוא נולד בגבעת חיים איחוד, בן 37, נשוי לג'וּלי ואב לאיתי (בן 8) ושלי (בת 4). מתגוררים בתל-אביב מזה עשר שנים, ועדין מגיעים לבקר את המשפחה בקיבוץ כמעט מדי שבוע.

ספר איך החל הרומן שלך עם הכדור הצהוב בעל הפסים המשונים.

גדלתי והתחנכתי על אימפריית הכדורמים – הפועל גבעת חיים. אבי מיקי היה מנהל הקבוצה הרבה שנים ואחי עוזי היה שחקן מצטיין. הודות לייחוס המשפחתי ומכיוון שזה היה ענף ספורט מוביל של הקיבוץ, "קפצתי למים" באופן טבעי כבר בגיל שבע, ומאז התאמנתי ושיחקתי בקבוצה המקומית עד שחרורי מהצבא. לאחר השירות הצבאי קיבלתי מלגת ספורט ושיחקתי במשך שלוש שנים בליגת המכללות של ארצות-הברית, באוניברסיטת USC בלוס אנג'לס – במקביל ללימודי התואר הראשון. בעונתי האחרונה שם, זכינו באליפות המכללות ונבחרתי לאחד ממצטייני העונה – מעמד הנחשב ליוקרתי במיוחד. לאחר עונת השיא הזו, נשארתי לשנתיים במטרה להשלים את התואר בתכנון ערים ואזורים ולעבוד בתחום. בתקופה זו זנחתי את הכדורמים, בידיעה שאולי תמה הקריירה הספורטיבית שלי.

בסופו של דבר, חזרתי לגור ולשחק בישראל. מכיוון שהליגה כאן היא חצי מקצוענית – המשכתי לעסוק בזה כתחביב. התאמנתי עונה אחת בהפועל קרית טבעון בזמן שגרתי בקיבוץ (לקחנו אליפות), ולאחר מכן הכרתי את אשתי ועברנו יחד לעיר הגדולה, שם שיחקתי וגם אימנתי את הקבוצה הבוגרת של אס"א המקומית. בגיל 35 קיבלתי הצעה מהמועדון הגרמני אסלינגן. חרף גילי "המתקדם", החלטתי לשחק בבונדסליגה (הליגה הבכירה בגרמניה) – וזו הייתה חוויה אדירה שכללה השתתפות בטורניר היורוקאפ. ניסיתי לשלב אותה עם קידום הקריירה בתחום מערכות מידע גיאוגרפיות, כחלק ממטרת על להעתיק לשם את כל החיים – כולל מעבר המשפחה. בגרמניה הגשמתי חלום כשחקן כדורמים אבל היה לי קשה לשלב אותו עם העבודה, ולכן חזרתי אחרי שנה. כיום אני משחק בקבוצת גוש זבולון, איתה סיימתי את העונה במקום השני בליגה.

ואז הגיעה תחרות המכביה בקיץ.

במכביה היו שתי נבחרות מצוינות שנתנו לנו פייט בטורניר – הונגריה וברזיל. אמנם היינו פיבוריטיים לזכייה לפני התחרות אבל בספורט אסור להיות שאננים. בנבחרת הונגריה, שהתמודדה נגדנו בגמר, היו שחקנים מהליגה המקומית הבכירה – כך שהרמה הייתה סבירה בהחלט. לא הפסדנו אף משחק. הייתי הקפטן וסיימתי כמלך שערי הנבחרת עם 19 גולים – כך שגם מבחינה אישית נחלתי הצלחה. רוב השחקנים בנבחרת הם צעירים בגיל צבא ועל תקן מעמד של "ספורטאים מצטיינים" ואני משמש להם כמנהיג או אב רוחני – איך שתרצה לקרוא לזה.

גדי הדר תמונה

מה מצב הנבחרת הבוגרת כיום?

במשך השנים נבחרת ישראל לא רשמה הצלחות גדולות, בלשון המעטה. לצערי הרב, בנבחרת הבוגרת לא מושקעים משאבים, במיוחד בשנים האחרונות, בהן יש דגש על נבחרת הבנות כחלק מהפרויקט הלאומי "אתנה" כענף "מועדף" מטעם משרד הספורט. זהו מיזם מבורך ויש עבודה יפה בשטח, אולם נוצרה הזנחה של כדורמים הגברים בארץ. הרמה ירדה עוד יותר והנבחרת כמעט נעלמה. תואר "אלופי המכביה" קצת החזיר את העניין בה וכעת אנו עומדים בפני משימה חשובה: טורניר מוקדמות אליפות אירופה, שיתקיים באוקטובר. לאחרונה מונה הסרבי מילוש ברדיץ' לאימון הנבחרת הבוגרת – אושיית כדורמים מנוסה. כולי תקווה שבזכותו רמת ההתעניינות תעלה ואולי גם ההשקעה הכלכלית. הענף רווי בסכסוכים פנימיים – מה שמקשה עליו מאוד להתרומם. אמנם יש היום יותר קבוצות נוער מבעבר, כולל בגבעת חיים – שזה מעודד, כך שכמות השחקנים והכישרון איננה הבעיה – אלא העבודה בשטח. אין מספיק אימונים בהשוואה לאירופה וארה"ב. נבחרת ישראל מעולם לא העפילה לאליפות אירופה (דרג א') וסביר להניח שזה גם לא יקרה בסתיו הקרוב, ויעבור זמן רב עד שנוכל להגיע לשם. בשנים האחרונות דרכנו במקום ואפילו הלכנו אחורה, בזמן שנבחרות אחרות שהיו ברמתנו, המריאו מעלה.

איך אתה מצליח לשלב בין חיי המשפחה, המקצוע והספורט התובעני הזה?

האהבה שלי למשחק היא מטורפת, ובשמה אני עושה המון ויתורים – גם בחיים האישיים וגם על חשבון הפנאי והקריירה העסקית. אני מקבל תגמול מסוים על ההשתתפות בקבוצה – אבל הוא לא משתלם ביחס לזמן והמאמץ שאני משקיע בזה, והוא לא מצדיק את היעדרותי מהבית כגבר נשוי עם שני ילדים. ללא התמיכה של ג'ולי והתשוקה שלי למשחק הזה – לא הייתי עושה זאת. תהילה וכסף אין בזה, וגם לא הכרה לאומית. ביום שהלהט ייגמר – אפרוש. אני לא מוותר על שעות עבודה כי האימונים והמשחקים מתנהלים בערבים, אבל יום שבו יש אימון עד 12 בלילה זה בהחלט מאתגר. אין הרבה בני גילי שעושים את זה. זה ספורט שקשה להישאר בו בכושר סביר. להבדיל ממפגשי כדורגל וכדורסל עם החבר'ה אחת לכמה זמן, בכדורמים אתה חייב להיות בכושר שחיה בסיסי כדי לתפקד, אחרת לא תוכל להחזיק את הראש מעל המים לאורך זמן.

עוד כמה שנים תהיה שחקן פעיל? תישאר בענף גם לאחר הפרישה?

אימנתי עונה אחת שבמהלכה לא שיחקתי. אני אדם טוטלי כך שכשאימנתי הזנחתי את המשחק. בסיום השנה הרגשתי שההשתתפות כשחקן חסרה לי וחזרתי למים. אני מעריך שאשחק עוד כמה שנים, כל עוד אהיה ברמה מספיק טובה והתשוקה למשחק תישאר. יש בליגה שחקנים בני 40 ומעלה כך שהגיל לא מהווה מכשול בשלב זה. מבחינה גופנית אני מרגיש מצוין, וגיליתי שלגיל יש יתרונות, כמו הניסיון למשל. אני אפילו מרגיש יותר טוב מלפני 7 שנים מבחינת הכושר הגופני. יש לי קריירה מקצועית, כך שלא מדובר בהחלטה גורלית מדי, כמו אצל ספורטאים מקצוענים. פה הכדורמים תמיד מתקיים במקביל לעיסוק אחר. מצד אחד זה טוב כי אפשר לרכוש השכלה תוך כדי, ומצד שני – הענף כאן לא מקצועני ולכן לא מגיע להישגים. תלוי איך מסתכלים על זה.

אומרים שכדורמים הוא ספורט מאוד קשה מבחינה פיזית, אולי הכי קשה – אבל גם מאוד אלים.

זה נכון שהמשחק אלים בתוך המים – אבל אין בו פציעות חמורות כמו בכדורגל או בכדורסל. אתה יכול לקבל פיצוץ של כדור לפנים ולחטוף חתכים רציניים בפנים – אבל לא תמצא הרבה שחקנים שיוצאים מהבריכה עם שברים ונקעים, כי המשחק מתנהל במים. הנטייה של השופטים בשנים האחרונות היא לנהל את המשחק באופן קפדני וסטרילי, במטרה למנוע מכות וקרבות מיותרים. לכן האלימות פחתה, בעיקר ברמות הגבוהות, כי שורקים על כל עבירה, למרות שהם לא יכולים לדעת באמת מה מתרחש מתחת למים. הייתי אומר שזה גם מה שיפה בספורט – יש את התחום האפור, ולא הכל נראה לעין.

אתה מעודכן במה שקורה עם הענף בקיבוץ?

בשבוע שבו אנחנו מדברים שיתפתי פעולה עם האגודה המקומית, והעברתי סדנת העשרה בנושא טכניקה לקבוצת גיל 14. במשך שלושה ימים אינטנסיביים לימדתי אותם באופן עיוני מה זה אומר להיות ספורטאי באמצעות שיחות, הרצאות וצפייה בקטעי וידאו. במקביל, העברתי להם אימונים פיזיים שמטרתם לשפר טכניקה אישית, וניסיתי להעשיר את הידע שלהם. עבדתי בשיתוף פעולה עם גרשון שפע וגורמים נוספים מהאגודה, והבאתי את המאמן הסרבי שיעביר להם אימון בעצמו. הסדנה הייתה הצלחה גדולה מבחינתי, וקיבלתי ממנה סיפוק עצום. אני מנסה להחזיר בדרך הזו לקהילה שחונכתי בה ומאוד נהנה מזה. אני מרגיש שהאגודה כאן מתעוררת: יש יותר ילדים, ויש קבוצה בוגרת שהתגבשה, שיחקה טוב וסיימה במקום החמישי בעונה החולפת. תום שפע ושרון בר-שלום עושים עבודה נהדרת ומנסים להרים את הקבוצה קדימה, ואני מקווה שבסופו של דבר ייצא מזה משהו יותר הישגי – כי כרגע זו מסורת חדשה וצריך הרבה סבלנות, אורך רוח וזמן כדי לייצר מסורת – אבל הפוטנציאל בהחלט קיים. יש התקדמות גדולה וגם עליה במספר הנשים המשתתפות בקבוצות הגיל השונות. גם בעתיד אשמח מאוד לעזור ואולי אפילו אחזור לפה כשחקן כדי לסגור מעגל ולסיים את הקריירה בבריכה הביתית.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896