המשפט הזה הדהד במוחי בימים הראשונים של הקורונה, שנפלו על כולנו כרעם ביום בהיר.

מהר מאד התעשתי והבנתי, שהחיים התהפכו ומעתה , משהו שונה, אחר, אולי טוב, אולי רע, אבל אחר ועם האחר הזה, כדאי להתמודד ולהשתדל להכיל, כי זו המציאות החדשה.

להיצמד לטלוויזיה, לא היה רעיון טוב מבחינתי ואימצתי לי קטע קטן מהשיר שגלי עטרי שרה: "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב." רשת ג' עובדת אצלי שעות נוספות ומפיחה שמחה ומרץ

לעשיית דברים שנדחקו ונדחו. הפשלתי שרוולים והתחלתי בניקיונות וסידורים. העפתי דברים בכיף, שיניתי מיקום, הרגשה נהדרת בעיקר כשהעיתוי היה קרוב לחג הפסח. גם הגינה, זכתה ליחס מיוחד וכשהכל כבר הבריק, הגיע חבר חדש ושמו זום.

עוד טרם ליל הסדר, חגגנו בזום את יום הולדתו של נכדי הבכור ולקראת המאורע המשמח הזה, נוסף עוד חבר ושמו ביט.

זום וביט משתלבים נהדר במציאות החדשה ועונים על צרכים רבים.

כל הזמן צריך להמציא דברים מחדש וכך בעזרת הביט הצלחתי להפתיע את נכדי בעוגת יום הולדת מפוארת שנאפתה על ידי נערה בקיבוצו ובעוד אנחנו חוגגים בזום, נשמעה נקישה בדלת ביתו והעוגה התקבלה בכל הכבוד וההדר.

ככל שהזמן עובר, אני מגלה נקודות חיוביות בתקופה ההזויה הזאת.

היציאה לטבע בשבילי הקיבוץ, כשמסביב הכל פורח בשיא העוצמה, זה בריאות לנפש ואני מברכת בכל יום ויום שהיא מתאפשרת, כמובן עם שמירה על הכללים.

בדרך פוגשים חברים, מנפנפים לשלום מרחוק, מפטפטים קצת, גם זה מרחוק והעיקר מחייכים.

תוך כדי הליכה, אני מצלמת וכשאני חוזרת הביתה, עריכת התמונות ושליחתן לחברים בקבוצות ווטסאפ שונות והעלאת פוסטים בפייסבוק של הקיבוץ, מעסיקים שעות רבות.

לפני כמה ימים, בעקבות צילומי הטבע שאני שולחת, ידיד נעוריי הקדיש לי בווטסאפ את השיר: "את תלכי בשדה" ובעקבות זה, התפתח בווטסאפ שיח תרבותי מרתק וניתוח של המילים של לאה גולדברג, למה התכוונה המשוררת?

קבוצת הווטסאפ הזו, היא של חברי ילדותי מקרית חיים, אנחנו 26 חברה המחוברים האחד לשני מגיל 3 ובעצם, אנוכי היא זו המאחדת את כולם ומארגנת פגישות מחזור.

לפני הקורונה התחלתי באיסוף חומר לפסטיבל ה- 70 שלנו וכבר קבענו תאריך וכמובן הכל נדחה, אבל העשייה ממשיכה והקמתי צוות לבניית תוכן המפגש ואנחנו מגבשים עמדות בתקווה שבקרוב נוכל לחגוג ולציין את גילנו המופלג.

לתלושי החג שקיבלנו, נועה צרפה לי משפט: "כמו שאנחנו מכירים אותך, את לא מטפסת על הקירות" והיא כל כך צדקה. הימים עמוסים והזמן עובר מהר.

הקשר עם הנכדות בניו ג'רזי מעמיק מיום ליום, גם הן, כמו כל ילדי העולם, סגורות בבית ויש לנו הרבה יותר זמן לשוחח והשיחות ארוכות ומשמעותיות מאגם המתקרבת לגיל 12, אני לומדת המון דברים, היא מאד יצירתית וגם נגה, שהיא בכיתה א' משתפת אותי בהרבה דברים שקודם לא התפנתה לשתף.

את הגעגועים לנכדות, לא יצרה הקורונה, לצערי כבר 7 שנים אנחנו מתקשרות בוידאו.

הנכדים שבארץ, עשו גיחה קצרצרה ושמרנו על מרחק כפול ומכופל וכמובן שהגעגועים הולכים וגוברים.

גם העשייה למען הזולת, תורמת תמיד, אבל בתקופה הזו, נותנת סיפוק רב, המחשבה על האחר, משכיחה ממך את הדברים הלא נעימים וכמו שכבר ציינתי באחד הפוסטים, בכל יום אני מפתיעה את השכנים הקטנים שלי במשהו קטן, והאושר שלהם הוא האושר שלי.

אני גם מנצלת את הזמן ללימוד עריכת סרטים בטלפון ובמחשב, עד עתה לא בהצלחה יתרה, מקבלת עצות מנכדתי אגם, אין מה לעשות, הדור שלה נולד לתוך הטכנולוגיה ושוחה בה וכולי קנאה.

מכל מה שכתבתי, מצטיירת אולי תמונה ורודה, אבל ברור שיש נפילות. אנחנו יצורים חברתיים ומשהו נלקח מאתנו החופש, המגע,  שכולנו כמהים לו, אבל לצערנו, גם אחרי הקורונה, דבר לא יהיה דומה לקודמו, משהו השתנה!

מצרפת תמונה שצולמה בשמורת גדור בגבעת אולגה, חודש לפני פרוץ הקורונה בארצנו ובעיניי, מסמלת יותר מתמיד את הכמיהה של כולנו לחופש.

בריאות לכולם.

שמורת גדור בגבעת אולגה