קצת פילוסופי וקצת כבד (אבל יחסית מקוצר…).

רק למי שיש לו סבלנות 🙂

מתוך הבלוג: תנועת ההאטה

http://slow.org.il/

היידי עפרון

תקופת הרנסנס (מאות 14-16), על הישגיה בתחומי הרוח, הספרות, ההשכלה והאמנות, ראויה ללא ספק להיות מתוארת כמהפכה תרבותית, אולם מהפיכה זו הקיפה לא יותר מכמה רבבות, שחסו תחת הגנתם של האצילים ובעלי ההון. בעבור שאר ארבעים מיליון תושבי יבשת אירופה, חשובה יותר היתה ההפיכה הפסיכולוגית שנוצרה בתקופה זו, אשר הביאה להולדתו של האינדיבידואל. בעוד שבימי הביניים תפס עצמו היחיד כחלק ממערך חברתי וקהילתי, ובן למעמד ספציפי, הרי שהרנסנס העלה על נס את היחיד כפרט בודד, בלתי תלוי בסביבה, אשר נישא באופן עצמאי על גלי יוזמתו האישית.

כתוצאה מתפיסה חדשה זו של האדם, והתערערות החלוקה למעמדות, אבד לאדם בן אותה התקופה גם ממד הביטחון שהיה כה אופייני לימיי הביניים, ונבע בעיקר מהעדרה של התחרות האישית – באותם ימים, מי שנולד איכר ידע שגם ימות איכר, תארי אצולה הועברו בירושה, וסוחרים בערים התאגדו בגילדות שהבטיחו אפס תחרות, גם אם על חשבון הכנסה צנועה. האדם תפס את עצמו רק כחלק מהקהילה והמעמד בו הוא חי, והמודעות לעצמי והייחודי טרם התקיימה. בנוסף, הכנסייה הקתולית באותה תקופה הצליחה לכונן יחס אתי כלפי העבודה ולא הותירה כל מקום לפעילות כלכלית שאינה קשורה לתכלית מוסרית – שימורו של האדם עצמו ועזרה לשכנו. במובן זה של העדר תחרות האישית והכלכלית, ניתן לדבר על ימי הביניים כעל תור הזהב של מושג “הקהילה”, על כל המשתמע ממילה זו – אחריות הדדית, שיתופיות, עזרה לזולת, תמיכה נפשית ונחמה רוחנית.

הופעתו של האינדיבידואל, בגרסתו המודרנית, סימנה את תחילת הסוף בעבור מושג הקהילה, ואת ניצניה הראשונים של הכלכלה הקפיטליסטית הקשוחה. היוזמה האישית הובילה לתחרות בין בעלי מלאכה, ומעמדן של הגילדות התפורר, מותיר אחריו בעלי מקצוע רבים, אומנים בתחומם, שנאלצו למצוא את פרנסתם בדוחק כעובדים לפי שעה במפעלים הגדולים שהוקמו בערים. גם מצבם של האיכרים היה בכי רע, בעודם סובלים יותר מבעבר מנחת זרועם של בעלי האדמות שביקשו למקסם את רווחיהם על חשבונם. את הגישה המוסרית לעבודה החליפה הגישה התועלתנית, וההון תפס את מקומו כקובע המעמד, הכבוד, ולבסוף גם השלטון. הפרט היחיד ניקלע למרוץ עכברים אנושי, בו הוא מוצא עצמו בודד לנפשו, מנוכר לסביבתו, ונאבק על מנת להצדיק את קיומו החברתי באמצעים כלכליים.

לצד תחושת הבידוד והניכור, היתה להופעתו של האינדיבידואל גם השפעות חיוביות חשובות – הגברת החופש האנושי, עליית התבונה והחשיבה הביקורתית, גדילה ביצרנות האישית ועיצוב תפישת האוטונומיה הפרטית – כל אלה ועוד רבות אחרות סייעו בכינונה של החברה האנושית כפי שאנו מכירים אותה כיום, וכפי שכתב אריך פרום בספרו “מנוס מחופש”: “אילו רק היה תהליך ההתפתחות האנושית הרמוני, אילו היה מתנהל לפי תוכנית מסוימת, אזי שני היבטיו של תהליך זה – ההתחזקות וההתייחדות הגוברת – היו מגיעים לאיזון מושלם.”

למרבה הצער, איזון הוא כנראה דבר מה שאנו לא ממש טובים בו כחברה.

בין איין ראנד לקרל מרקס

בימינו, ולאור וויכוחים בנושא בהם יצא לי להשתתף (בעיקר כצופה דומם), דומה שיש לאדם שתי אפשרויות בלבד, להיות אינדיבידואליסט גאה, על-אדם שזה הרגע סיים את לימודיו בבית מדרשה של איין ראנד, או לחילופין, קולקטיביסט הממלמל בסתר את כתביו של מרקס ומצפה בקוצר רוח למהפכה הקומוניסטית הבאה.

קיצוניות יכולה לנבוע משטחיות, או מצורך בהיבדלות ועוגן ברור וחד משמעי בחיים. בשני המקרים היא מובילה כמובן לעיוורון חלקי או מוחלט למציאות המורכבת והעשירה.

בדת הבודהיסטית קיים רעיון ה”אין אני” שמעורר בדרך כלל התנגדות, שכן הוא עושה שימוש במילה שהפכה זה מכבר למוקצה מחמת מיאוס – תלות. אחד התרגילים הראשונים בבודהיזם הינו הניסיון להגדרה עצמית: “אמור לי מה אתה”, מבקש המורה, והתלמיד משיב: “אני אבא ל… אני עובד ב… אני חבר של… אני אוהב פעילויות ב…”, וכך הלאה. כל ניסיון להגדרה עצמית בהכרח עובר דרך העולם שמחוץ לנו, ומכך משתמע שתפיסת האינדיבידואליזם, ההגדרה וההגשמה העצמית שכה מאפיינות את העולם המערבי, הינה אבסורדית מטבעה. לאדם אין קיום מחוץ לחברה בה הוא פועל ולחייו אין משמעות מעבר לקשריו עם הזולת, עם “האחר”.

מנגד, הקולקטיביזם בצורתו הרדיקלית (הקומוניזם למשל) גובה מחיר כבד מחירות הפרט, ובהתחשב בכמות הדם, היזע והדמעות שנשפכו לאורך ההיסטוריה המודרנית על מנת להשיג את אותה חירות ברוכה, תהיה זו טעות למהר ולוותר עליה לחלוטין בשם טובת הכלל.

“קיים רק פתרון בונה אחד ליחסיו של האדם העצמאי עם העולם”, כותב פרום, “יחס פעיל של אחווה כלפי כל בני האדם ופעילות ספונטאנית של אהבה ועבודה, החוזרות ומלכדות אותו עם העולם, לא בעזרת קשרים ראשוניים אלא כיחיד חופשי ועצמאי.”

רשת חברתית אמיתית

בשנת 2002 עבדתי כמנהל משמרת במסעדת בשר מוכרת בתל אביב. באותם ימים, ולמרות שלא עמדנו בפתח בחירות, היו העיתונים מלאים בכתבות אודות משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית, ותמונות של ילדים העומדים בגבם אל מול מקררים ריקים היו עניין שבשגרה. באחד הבקרים, בעוד שרון, בעל המסעדה, יושב לידי וחותם על צ’קים עבור ספקים, פניתי אליו והצעתי לו שנפתח בית תמחוי קטן, שיתבסס על שלושת המסעדות שהיו אז בבעלותו.

בתגובה להצעתי הוא העיף בי מבט קצר, מלמל משהו על כך שאם אני רוצה לפתוח בית תמחוי אני מוזמן לעשות זאת בסלון ביתי, ואז הלך לדרכו. שבוע אחר כך הוא קרא לי לשיחה ואמר שחשב שוב על מה שהצעתי, ולמרות שהוא לא מתכוון לפתוח בית תמחוי הוא חושב שמן הראוי שאנשים שהצליחו כלכלית “יחזירו משהו לקהילה”, כך במילותיו שלו. הוא פנה לעיריית תל אביב ושאל כיצד ניתן לעזור ומהעירייה הפנו אותנו לבית ספר יסודי בשכונת תל כביר שבדרום תל אביב. עוד באותו שבוע נסעתי לשם לפגישה עם המנהלת, שבסיומה הוחלט כי המסעדה תאמץ חמש משפחות המצויות במצוקה.

מראש החלטנו כי העזרה לא תתבסס על הענקת סכומי כסף כתרומה, ובמקום זאת חתרנו ליצירת קשר לאורך זמן, והבנה של הצרכים האישיים של כל משפחה. במהלך החודשים הראשונים עסקנו בעיקר בריהוט מלא של חלק מהבתים, אותם מצאנו עירומים לחלוטין מציוד או רהיטים – בני משפחה שלמה ישנים יחדיו על מזרנים דקים בסלון, ומטבחים עומדים ריקים ללא כל ציוד חשמלי. תוך הפעלה של רשת חברתית שלמה של מכרים וחברים, הצלחנו להשיג בעבורן חדרי שינה, סלונים, ארונות, מקררים, תנורים טלוויזיות ומחשבים. במקביל, ובכל בוקר שישי הייתי מגיע למסעדה ויחדיו עם עובד נוסף היינו מעמיסים ארגזים של מוצרי מזון וחומרי ניקיון, אותם היינו מסיעים למשפחות. ככל שהזמן עבר והקשר התחזק התחלנו לספק צרכים נוספים שהתעוררו – ארגון ימי הולדת לילדים כולל מתנות, כיבוד ופעילויות, ובהמשך גם ימי כיף וטיפוח במספרות, טיפולי שיניים, עזרה רפואית ועוד.

אימוץ המשפחות עלה לעסק סכום זניח יחסית והמוצרים שנקנו בעבורן נכנסו לחשבון ההוצאות של המסעדה. היתה זו הרשת החברתית שהתגבשה מסביב למשפחות אלה, שהפכה את כל העניין למחמם לב, פשוט וקל. כמעט כל חבר ששמע על האימוץ נזכר שיש ברשותו רהיטים ומוצרי חשמל להם הוא לא זקוק, אחרים שמחו להירתם לעזרה בתחום המחשוב, או לתרומת שעות לעזרה בלימודים לילדים, אחרים סיפקו בגדים, תספורות, טיפולי שיניים ועוד. מעבר לחדווה הברורה המתלווה לנתינה, גילנו את העוצמה שיש לנו במשותף – חברותא של אינדיבידואלים הבוחרים מרצונם החופשי ליישם בפועל את האחווה הקהילתית.

קהילה והאטה

לפני כחודש פרסמתי את הפוסט “המילה עם היח”צ הגרוע ביותר מאז המצאת השפה“, בו כתבתי על “נקודת המספיק”. הנתונים בפוסט, ועקומת הסיפוק המופיעה בו, נלקחו מהספר “החיים או הכסף”, אשר מחנך לעצמאות כלכלית. מי שקורא את הספר עד סופו מגלה כי מעבר לנקודת המספיק, ישנה רק אפשרות אחת להמשיך ולמקסם את תחושת הסיפוק, והיא כרוכה ביכולת שלנו לתת.

“אם לשוב לעקומת הסיפוק”, כותבים המחברים, “ניתן לראות שבנקודת הסיפוק המרבי עומדת בפניך בחירה. אתה יכול להמשיך לעבוד למען צרכיך ומאווייך, ולצבור עוד נכסים או ניסיון – או לעבוד למען משהו גדול ממך שתורם לאחרים ולעולם […] המחויבות לנתינה יכולה להוביל את קו הסיפוק הישר למעלה הדיאגרמה.”

קשה שלא לראות את הדמיון בין דבריהם לתפיסה הבודהיסטית, הרואה בהשתחררותו של האדם מן הסבל רק צעד ראשון, שלאחריו מוטל עליו לסייע לאחרים להשיג את היעד הנכסף. הנדר הראשון הנאמר בכל יום במנזרי זן ברחבי העולם הוא: “הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם” – תפיסה הוליסטית המזהה תלות בין אושרו של האדם הבודד והקהילה בה הוא חי ופועל.

בימים אלה, בהם ההזדקקות לעזרה נתפסת כסימן מובהק לחולשה, התנדבות חברתית ונתינה הן ביותר ממובן אחד מרד בשיטה, ושלב מתקדם בהבנת החטא שבבסיס תפיסת האינדיבידואליזם, לפחות בגרסתו הרדיקלית הנפוצה. כולנו חלק מקהילה אנושית אחת וגדולה, אושרנו אינו יכול להיות נפרד מזה של הקהילה בה אנו חיים (לא במובנה המצמצם של המילה, כי אם המאחד), ולא פחות חשוב, נתינה לזולת גוררת עימה אושר אמיתי ובר קיימא – נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגשתם ממש טוב עם עצמכם, אני מוכן להמר שזה היה לאחר שעזרתם לזרים מוחלטים.

במילים אחרות, ובקיצור (אם מותר לי בכלל להשתמש במילה זאת בשלב זה של הפוסט), ההמלצה שלי לשנת 2015 היא – תתקהלו. ולא רק על מנת לשמור על חום גוף.