אמת ידועה היא כי כדי לחזור צריך לצאת לדרך ואני חזרתי קצת בכל פעם שבאתי לבקר. נושמת עמוק, ממלאה את הריאות באויר, והלב מתרחב עם הירידה מצומת בית ליד בואכה רופין – פעם היו שם פרדסים. נכנסת לעמק (הוירטואלי. עמק חפר, עמק?), חושבת על אבא, שתוהה איך אפשר לגדול במקום בו מרימים את העיניים ואין כלום. רק שמיים.

גם בחלומות אין כמוהו. נופי גבעת חיים מלווים אותי במנוחה ובחרדה. לילות רבים נהג מנהל בית החולים בו עבדתי לרדוף אחרי במורד הדשא הגדול של בית וינה. דרך הכורכר שהובילה למשק בית הספר, עליה למדתי לרכב על אופניים (הייתי בת שמונה ועדיין לא רכבתי לבד), עדיין היא מיסתור לחולשותי. פעם נהגתי לעבור בכל ביקור בפתח האספקה (כן, אני יודעת שהיום אומרים כולבולית, ובבניין האספקה שוכנת כבר מזמן מרפאת השיניים), כדי לרחרח את הקרטונים בהם היה ארוז השוקולד של ילדותי, שוודאי פג מזמן.

גבעת חיים של היום היא בית ילדותי, אבל גם בית אחר, שונה מזה שהכרתי, והם ארוגים זה בזה. אין בה בגבעת חיים אנשים רבים, מהם שגידלו אותי ומהם שגדלו איתי. שכנים ובני שכנים. מי בחרב, מי במחלה ומי בדרך כל בשר. יש בה אנשים רבים שאינני מכירה, ושזה מקרוב באו. ואולי כבר לא כל כך קרוב. בכל זאת עברו כבר עשרים שנה, וזו אני שכל כך מרחוק.

 ועדיין היא הכי יפה שיש. הנקודה החדשה. אומרים שירושלים לקחה לה תשעה קבין של יופי. ולפעמים אני חושבת שהתבלבלו, וזאת בעצם גבעת חיים (איחוד! איחוד! כאן אף אחד לא מתבלבל). והריח… פריחת ההדרים, הכלור ואדי המים, כשנכנסים לאוהל הבריכה, אפילו ריח השריפה על מגרש הטניס. ריח ילדותי.

ואני? האם אני אותו אדם שהייתי כשהייתי בת עשרים? האם אחזור להיות בת עשרים בגבעת חיים? כנראה שלא. אבל אולי אהיה קצת בת חמש בעוברי ליד גן רימון, ישובה על כתפי אבא, עוצמת עיניים חזק ומנחשת איפה אנחנו, בדרך להשכבה. אולי אהיה קצת בת שתיים עשרה עולה במדרגות בבית הספר ישר לכתה ו׳2. אולי אהיה בת שש עשרה הולכת לטיול למגדל המים עם ארבעה פעוטים (שלפי חשבוני עכשיו הם בני עשרים ומשהו). אולי.

גם אם עדיין אינני חוזרת ממש עכשיו – אני גרה עם משפחתי בשווייץ, ולא יכולתי לחשוב על מקום רחוק יותר רגשית וממשית – אני כבר בדרך הביתה.