כבר יותר מארבעה עשורים נמצאת מירהל'ה זיו (73) בקיבוץ, מלווה אותו בעליות ובמורדות, בשינויים ובהתפתחויות ובעיקר צוברת תובנות עליו ועלינו

"באתי לכאן בשנת 1976 מקיבוץ משמרות אחרי שהתחתנתי עם יהושע וחצי שנה אחרי שילדתי את נמרוד. כבר אז הבנתי את הצורך ב"פינה חמה" שהייתה לי במשמרות עם אימהות מנוסות שעזרו לי בהתחלה", היא מספרת לנו כשאנו יושבים בערב ספטמבר על המרפסת היפהפייה שלהם.

"זה היה שינוי גדול, לבוא מקיבוץ קטן לקיבוץ גדול של יקים. לרוב הדברים הסתגלתי כי בטחתי בעצמי ולא התביישתי. אבל מה שעד היום מעורר בי רגשי אשם כלפי ילדיי זה המעבר לקיבוץ של לינה משותפת.

"התקבלתי לחברות כארבע שנים לאחר שהגעתי לכאן. רק כמה ימים אחרי האסיפה בה התקבלתי ובה לא נכחתי, פגש אותי במקרה חנוך בן אור שהיה המזכיר ובישר לי על כך".

מנסיונה שלה כנקלטת וגם מנסיונה במילוי תפקידים בקבוץ, היא מייחסת חשיבות עצומה לתהליך הקליטה.

"תהליך קליטה וקבלה הוא לא משהו יבש וטכני. זה חייב להיות תהליך הכולל שיחות, הסברים וליווי. לדעתי, חלק מהכשלים במצב הנוכחי בקבוץ נובעים מהיעדר ועדת קליטה ואני רואה היום שהתחושות שלי מוצדקות, כי אנשים הגיעו לקבוץ בלי להבין את השינוי ואת תחושות חברינו הוותיקים. חברי הקיבוץ לא הוכנו לשינויים שהקליטה תוביל, בעיקר לא חשפנו את החרדות, הפחדים, ניגודי האינטרסים וחלומות של קבוצות שונות כאן".

להשתנות כדי לחיות

כדי להסיר ספק כבר בנקודה זו – מירהל'ה בעד שינויים. בעד מאוד. לתפיסתה זו הדרך היחידה בה הקבוץ יכול להישאר בחיים.

"נכון, יש לא מעט קשיים ולא מעט מוקדי מתח, כי החיים שלנו כאן הפכו לחיים לפי תקנונים, חוזים ומשפטיזציה המקיפה את הכל. כשבני נמרוד רצה לשכור דירה פה, הוא קיבל חוזה ודבר ראשון אמר לי בשוק 'מה זה? הרי זה הקבוץ שלי'. אבל צריך לקבל שהקשר עם הקבוץ הפך לקשר חוזי, זה לא מרוע, אלו אילוצי החיים של תקופתנו שהביאו לכך".

כאמור, מבחינתה הטוב כאן גובר על הבעיות בהן אנו נתקלים. "נעשו פה תהליכי הפרטה ושיוך גדולים ומורכבים שברובם הגדול נעשו היטב. אם לא היינו גדלים ומתרחבים – היינו מתים. היום אנחנו מקום טוב עם תשתיות טובות, חומריות ובעיקר אנושיות. שמרנו על קיבוציות".

אנחנו שואלים אותה לגבי המאבקים על דמותו של הקבוץ, כפי שהשתקפו בשנים האחרונות.

"כמו שאמרתי, הקבוץ עובר תהליך של התבגרות כמו כל אדם וחברה. אין ברירה כי הגודל והרבגוניות יוצרים מורכבות. חלק מהתהליכים הם ראשוניים ולא מוכרים לרוב הקיבוצניקים ובעיקר חסרה כאן מודעות לאחריות האישית שהביאו ההפרטה והתהליכים לקראת השיוך וזאת בשונה מהתקופה בה הכל היה בטוח ומוסדר כולל מזון, טיפול בילדים, עבודה ושירותי קהילה, ללא אחריות אישית ברמה הנדרשת מהחברים היום".

היא מספרת שכאשר מילאה את תפקיד המזכירה, החלו לנבוט אצלה ניצני ההבנה הראשונים על הצורך בשינוי עמוק. זה התבטא אז במתן חופש לצעירים עד גיל 30.

"במקביל הבנתי גם את המחירים כי כבר לפני כעשור ראיתי את עליית המתח בין הצעירים לדור שלנו. לדעתי, אחת הבעיות שעלו בכל התהליכים היא חוסר הדגשה של המחיר הנפשי והכלכלי של החיים כאן ואת מחיר ההשלכות של ההחלטות. אסור לטשטש מחיר כואב בדיונים ובהצעות ויש צורך להציגו בפני החברים. לכל החלטה יש מחיר; מחליטים להביא ילד – יש מחיר; מחליטים לבנות בית – יש מחיר ( כולל אפשרות שתשלם 91 אחוזים על המגרש). חלק מהציבור לא לקח את זה בחשבון ולא כולנו הפנמנו את האחריות שבאה עם ההחלטות על ההפרטה והשיוך. זו הסיבה שלא פעם מואשמת ההנהלה בחוסר שקיפות, משום שבעיות והשלכות לא הובלטו מספיק בדיונים ועולים וצצים רק בשלב מאוחר יותר ואז אנשים חושבים שמסתירים מהם. ההפרטה והשיוך הם כמו גירוש מגן העדן, אל החיים האמיתיים על הטוב והרע שבהם".

הטוב והפחות טוב

מירהל'ה מתעכבת על ההצבעה האחרונה, בנושא ניגוד האינטרסים, שעוררה הדים רבים ונפלה ברוב גדול. "כנראה שההחלטות לא היו בשלות. צריך לבדוק את רצונות האנשים ואולי יש צורך לעצור, לחזור אחורה ולחפש כיוון שונה. ייתכן שחייבים לעשות כאן תהליך חברתי מונחה ע"י גורם חיצוני. נושא ניגוד האינטרסים עורר אמוציות כה גדולות כי גודלו של הקיבוץ ורקמתו החברתית המשתנה, גורמים לפחות אמון של חבר בחבר ופחות אמון של החבר בממסד".

היא מצביעה על פרדוקס בנושא זה. "לפני 30 שנים הקבוץ היה פחות דמוקרטי, הרבה פחות שקוף ונוהל בידי קומץ אנשים, אבל הקהילה חשה הרבה יותר מלוכדת והיינו הרבה פחות חשדניים. כיום הדברים התהפכו. אני חושבת שחוסר האמון הוא לא מול אנשים אלא מול הממסד וזה חוזר שוב, לתפיסתי, לכך שיש כאן הרבה מאוד אנשים שהגיעו לקבוץ בעשור האחרון ולא עברו תהליך מסודר של קליטה והסברה. הרבה נקלטים, כולל חלק מאלו שנולדו פה, עזבו וחזרו אחרי שנים, חשבו שהם חוזרים למשהו שהכירו בעבר, אבל בפועל זה לא קיים יותר במציאות כי הקבוץ כבר נמצא זמן רב בתהליך השתנות. יש אידיאליזציה של העבר, אבל גח"א לא הייתה כזו נהדרת תמיד. היום היא טובה הרבה יותר".

הטוב והרע כאן ימשיכו להתקיים כל עוד הקיבוץ חי. "תמיד אמרתי שזה כמו להתגרש ולהמשיך לחיות יחד באותו הבית", מחייכת מירהל'ה. "פתאום יש אנשים שמרוויחים הרבה יותר ולא מתביישים בזה, אבל אני לא רואה בזה משהו רע, יש כאן אנשים מכל הסוגים".

אני מאמינה

ומה לגבי הסוגייה הבוערת הממשיכה לרחף כאן בחלל האוויר, סוגיית המשך הבנייה?

"אני מאמינה שנצליח לשבור את המחסומים החיצוניים והפנימיים. יחד עם זה אני מודעת לכך שאלו חלומות באספמיה שכל ילדיך יוכלו לגור לידך. זה לא קיים באף מקום בעולם וזה לא יוכל להיות כאן. אני מקווה מאוד שנצליח להבין את המגבלות שלנו ונחליט החלטות נכונות ומתאימות לצרכים. על בסיס התוכנית של שכונה ג' עלתה בעיית האינטרסים השונים של קבוצות שונות בחברה, נושא המחייב דיון עמוק ודרכים יצירתיות, כלכליות וחברתיות, כדי לנסות למצוא מכנים משותפים. על פניו, היום, זה נראה בלתי פתיר, אבל יש לי אמונה שבתהליך נבון עם נכונות להבין את האינטרסים, נעבור גם את זה".

מירהל'ה צופה אל העתיד באופטימיות. "יש כאן קהילה טובה, יש ערבות הדדית, יש תרבות וחינוך משותפים. אנשים מרוצים כאן כי טוב להם. נכון שלא חזינו עד כמה ענייני נדל"ן וכסף יכולים לשגע את האדם, אבל אני מאמינה כי בעוד דור המטוטלת תנוע אל הכיוון השני. בסך הכל אני מאמינה מאוד בגבעת חיים איחוד ובקהילה שחיה בה".