באחד הימים, כשעשיתי קנייה "גדולה" בכלבולית, זכיתי בעיתון חינם. בין דפיו הדֵי משמימים, נתקלתי ברשימתו של יונתן יבין (כן, הבן של, האח של, הגיס של, הדוד של עוז ואיתן) שכותרתה: האלמ"בּ ועִניָנה: יחסי אזרח – שלטון על רקע הדיון בְאישור מִתווה הגז. לא יכולתי להתעלם מהרלוונטיות של דבריו למציאות המיקרוקוסמית שלנו, וכך, מבלי שביקשתי את רשותו של יבין, אני מביאה את עיקרי הדברים, עם השמטות מתבקשות ושינויים קלים:
"מה היו עושים פרנסי הקיבוץ אלמלא האלמ"בּ?
האלמ"בּ – ובכן, כולכם מכירים אותו: הרי הם ראשי התיבות של "אני לא מבין בזה", ויש הסוברים שהפירוש הוא דווקא "אזרח שלא מתעניין במצב" (ואפשר גם "אין לי מושג בֵּייבּי" ר.מ) כך או אחרת, האלמ"בּים, שזה אנחנו, מהווים את הרוב הדומם של האנושות בכלל ושל הקיבוץ בפרט. איננו מתעמקים בנעשה במסדרונות השלטון ובלשכות הקונגלומרטים. לנו מעוללים דברים.
אנו חיים לפי אחת משתי אמונות סותרות: שמִשהו חכם ואחראי דואג לנו מלמעלה, ואין לנו זכות לפקפק בהחלטותיו או שמִשהו מלמעלה דופק אותנו, ושאין לנו כוח למנוע את העוולות. והרי אנו רק אזרחים פשוטים, תשושים, בוגרי שלוש יחידות מתמטיקה, וגם זה בקושי.
הנקודה היא, שזה המצב אליו הגיע, או הובא, חבר הקיבוץ: אי הבנה וולונטרית. חוסר אכפתיות התנדבותי באשר לגורלו. אמונה שלמה שאין סיכוי שיהיה כאן צדק, ולכן אין צורך "להבין בזה". אדישות אזרחית הרמטית. אנו האלמ"בּים בוחרים שלא לפקפק ולא למחות. וּבעצם זו השורה התחתונה, באמת לא ממש צריך "להבין בזה" יותר מדי, יש הלא מספיק אנשים ש"מבינים בזה" מצוין.
"אבל מה כבר אפשר לעשות?" שב האלמ"בּ ושוקע בייאושו וּבכורסתו החשמלית (24 תשלומים, לא מרגישים בכלל), "בסדר, הבנתי, דופקים אותי, אבל הרי אי אפשר לעצור אותם".
והִנה הוא מתגלגל לו לשלב הבא, כמו בַספור של קפקא, מזחל לגולם, וּכבר אינו אלמ"בּ כי לא אלמ"בּ ישראל, אלא יצור חדש ומופלא, אלכּ"בּ: אין לי כּוח, בּחייך."
עד כאן י. יבין, כאמור עם השמטות, מעט שינויים והדגשות. לא אוסיף על שלו אלא זאת: הַמיָ"ב, שזה ר"ת של: "והמבין יבין"…