ביקשנו מחברנו אורי ורטהיימר, המלווה את "גת" מיום לידתה ועד היום, לשתף אותנו בזכרונות הימים הראשונים. רצינו לדעת איך נולד הרעיון להקים בקיבוץ מפעל תעשייתי למוצרי מזון – לשמוע קצת היסטוריה ממקור ראשון. לפניכם איפוא, סיפור ההתחלה – כפי שרשמנו מפי אורי, הכימאי של המפעל מיום היווסדו.

כאשר עליתי ארצה בסוף שנת 1938 והצטרפתי לגבעת חיים, נודע לקיבוץ שלמדתי כימיית מזון באוניברסיטת וינה. מישהו גילה את "הסוד" הזה למזכירות הקיבוץ המאוחד, וזו פנתה לקיבוץ שלנו לגייס אותי, לטובת התנועה, לעבוד כאיש מקצוע בבית החרושת "אשד", בית חרושת לשימורי מזון השייך לקיבוץ אשדות-יעקב (בימים ההם היה מקובל ב'קיבוץ המאוחד' לעשות הסדרים כאלה בין הקיבוצים). כך, במשך שנתיים בעונת האשכוליות והעגבניות, הייתי נוסע לאשדות לעבוד אצלם.

בראשית שנת 1941, כשהתנועה נוכחה שהמפעל באשדות משתלם, המליצו גם לנו להקים מפעל כזה, מפעל לשימורי ירקות מגן הירק שלנו. באותה תקופה חיפשנו מקורות פרנסה נוספים והרעיון קסם לכולנו.

היה ידע, היתה נכונות, אך לא היה מימון להקמת המבנה הראשון. הימים, ימי מלחמת העולם השניה והמצב הכלכלי בארץ ובעולם קשה. לא היה מאין להשיג מימון להתחלה. למזלנו הציעה אמא של טושקה ברגשטיין עזרתה; מחסכונותיה הלוותה לקיבוץ 500 לרות שטרלינג, ובסכום זה בנינו את האולם הראשון של בית החרושת החדש שלנו. כאשר הסתיימה הבניה בראשית יולי 1941 עמדה בפנינו בעיה של רכישת ציוד מתאים למפעל. היבוא של מכונות מאירופה נסגר – הופסק בשל המלחמה – ונאלצנו לחפש פה בארץ בעלי מלאכה מומחים, שיבנו לנו את המכונות הנחוצות לייצור. בתקופה ההיא ברחו מאירופה והגיעו לארץ מהנדסי מכונות, שהיו מעוניינים בפרנסה. בעזרתם נבנו המכונות ודודי הבישול הראשונים במחירים זולים.

בסוף קייץ 1941 חנכנו את המפעל ומהר מאד עמדנו בפני בעיה: לא היו לנו עודפי ירקות מגן הירק שלנו. הצבא הבריטי, שחנה בארץ ובארצות השכנות, נזקק לירקות טריים וקנה הכל טרי. למזלנו הצבא היה זקוק גם לריבות ולסירופים ממותקים, וכאשר בתי החרושת "אשד" ו"רימון" לא הצליחו לספק את כל ההזמנות נתבקשנו ע"י התנועה לסייע להם בייצור. נוצר מצב מוזר שבו הם קיבלו את ההזמנות רשמית מהצבא הבריטי, ואנו ייצרנו עבורם תחת השם שלהם. רק יותר מאוחר, כאשר הבריטים היו זקוקים לכמות גדולה יותר, הפכנו למפעל מאושר על-ידם, וחומרי הגלם לריבות ולסירופים הגיעו ישירות אלינו. הצבא סיפק לנו גם סוכר, פירות טריים ומיובשים וחומרי אריזה, ואנו בישלנו וארזנו עבורם. הנאפי הבריטי (השק"ם שלהם) נזקק להרבה בקבוקי משקה, ולכן פתחנו מחלקה נוספת – מחלקת המשקאות הקלים.

בהתחלה עבדו כ-30-40 איש. כל העבודה היתה ידנית, והמכונות היו מאד פרימיטיביות. היתה עבודה רבה וכל חבר עשה מספר עבודות: אני למשל הייתי גם טכנולוג, גם מחסנאי וגם איש המעבדה ולעיתים גם סדרן עבודה.

באמצע המלחמה פנו אלינו הבריטים לייצר תרכיז פרי הדר עבור האוכלוסיה בבריטניה, שסבלה ממחסור בויטמינים. משלחת מומחים יצאה מהארץ לארה"ב ללמוד איך מרכזים מיץ הדרים, וכשהם חזרו קנינו בהדרכתם ציוד מתאים והתחלנו לייצר מיץ תפוזים מרוכז, אותו ארזנו בקופסאות פח של 3.5 ק"ג. משרד המזון האנגלי פיקח על טיב המוצרים, והיינו נתונים כל הזמן לביקורת קפדנית. אורי פולק נכנס לעבוד במפעל וקיבל על עצמו את האחריות למחלקת התרכיזים שנפתחה. חברנו אברהם – יאקסל-רטר ז"ל היה הכלכלן של בית החרושת מראשית דרכו. כבר מההתחלה נתן המפעל הכנסה טובה למשק. כסף שהגיע מהממשלה עבור המוצרים זרם לקופת הקיבוץ. עם הזמן הוספנו עוד אגף: המחלקה לשימור פירות, ירקות, חמוצים וכבושים. מספר העובדים גדל במהירות ב-1945 העסיק המפעל מעל ל-100 איש. המפעל סיפק עבודה במשך כל ימות השנה.

בתקופת הפילוג הבינו שני הפלגים שבית החרושת חשוב ביותר לקיום הכלכלי, והגענו להסכמה להמשיך ולנהל אותו בשיתוף פעולה מלא. בתחום בית החרושת נמנענו ממריבות פוליטיות והעבודה התנהלה בו כסדרה.

ההיסטוריה של המפעל ארוכה ורבת הישגים. מצורפת כאן רשימה מתומצתת של האירועים השונים מאז יסוד "גת" ועד ימינו. הנכם מוזמנים לעיין ולהתרשם בעצמכם – מה רבה היתה העשיה ב-40 שנות המפעל!

יש להקליק על התמונה כדי לקרוא