שתי כתבות הדליקו לי נורות אדמות, האחת של עופר שלח על הצנחנים והשנייה שיחה שקוימה בפורום מגדים עם הרמטכ"ל על שירת נשים בצבא ובנושא חובשי הכיפות שמשתלטים על הקצונה בצה"ל.

מזמן לא חשתי כה מאוים מדברים שלכאורה אין בהם ולא כלום, אבל בבדיקה לעומק ואחר מחשבה התחלתי לקלוט שארץ המולדת שלנו, שהורינו שיצאו מאירופה הקימו בדם יזע ודמעות, הולכת ונחרבת, חזונם שהתממש יורד לטמיון כבר לאחר שנות דור בידי בניהם ממשיכיהם.

הצבא הולך והופך יותר ויותר מצבא העם לצבא משיחי הנשלט בידי רבני ישיבות ההסדר. בשדרת הפיקוד של הצבא, הקצינים הם יותר ויותר חובשי כיפות וכבר היום מהווים את רוב הסגל הפיקודי, ובסופו של תהליך הם עלולים לציית לפקודות הרב ופחות לפקודת מטכ"ל והרמטכ"ל.

תהליך זה בעיקרו החל לאחר יום כיפור הנורא, כשהנוער החלוצי הלוחם חטף את הלם הציניות, היוהרה והמחדל שהביא למלחמה, והפך מנוער מגשים ליאפים נהנתנים ורודפי ממון. הקיבוצניקים, המושבניקים וחניכי תנועות הנוער החילוני נהפכו לחסרי מטרות משותפות וחיפשו את ההגשמה העצמית והפרטית. תהליכי ההפרטה הרחיקו את הנוער מהערבות הדדית מהחברות והרעות ששיאם היה ברצח יצחק רבין. היום, 16 שנה אחרי הרצח, יש כבר חלוקה ברורה בין ישראל החילונית המפרנסת לבין מדינת פלסטין האלימה ופורעת החוק. רצח רבין ויום הזיכרון מוזכר ונלמד פחות במגזרים של הדתיים לאומים. כך נהפך מעמד הביניים לעבדים של המפלגות החרדיות, הציונות הדתית והימין הקיצוני.

למלחמת ששת הימים יצאנו עם מורא גדול אבל מתוך שליחות ותחושת עוצמה, מצוינות, ואחדות מוסר שאליהם חונכנו. זו הייתה מלחמת ברירה שלא הייתה צודקת ממנה. הרעות היתה ערך עליון. מלחמת יום כיפור הייתה מלחמת מחדל שהידרדרנו אליה ויצאנו ממנה בזכות מצוינות דור הבנים ובזכות אחדות העם. מלחמה זו נכפתה עלינו מיוהרה ושחץ של מנהיגים שחיו באופוריה כלכלית ביטחונית עם נטיות משיחיות של ארץ ישראל השלמה פלוס. זו היתה המלחמה האחרונה שניצחנו בה ויצאנו עם הישגים מדיניים.

להתיישבות העובדת החילונית ולמעמד הביניים העירוני שיצאו להפגין יש היום משימה מאחדת בשאיפה לצדק חברתי ולביטחון סוציאלי, אך יותר מהכל  – להיפרד מהצורך לפרנס מגזרים קואליציוניים פרזיטים ומגזרים שתפיסת עולמם רחוקה מתפיסת עולם דמוקרטית יהודית וחילונית, ושצמחו כפטריות רעל אחרי מלחמת יום כיפור מתוך צרכים קואליציוניים. כאן נכנסים לתמונה הערכים שחינכו אליהם בתחילת הדרך.

חינוך וחינוך למצוינות הוא חזות הכל. דור המייסדים האידאליסטי השקיע בחינוך את הכל, חינוך לידע כללי למקצועות ריאליים והומניים אך בעיקר לחקלאות, וחינוך לערכים, לאהבת הטבע, מולדת היסטוריה וגאוגרפיה, ערכי מוסר ואהבת אדם ובעיקר עבודה עצמית וריחוק מרווחים ספקולטיביים.

דור הבנים הצטיין בכל מעשיו ויכולותיו הפיזיות והמוסריות ושימש דוגמה ומופת לכל העולם ששלח מתנדבים\ת לראות ולחוות את הפלא האנושי הזה -את בני האלים המודרניים. בשנות השישים והשבעים נשלחו הרבה בני טובים עירוניים למערכות החינוך הקיבוציות, שם הוכשרו מרבית לוחמי חוד החנית של צה"ל. התנועה הציונית חילונית על כל מרכיביה היתה לכור מחצבתה של המדינה ושל צה"ל, מיטב הלוחמים, ואפשר לראות זאת במצבות הנופלים.

מדינת ישראל הצעירה נהפכה לדמוקרטיה מתקדמת במהלך שנות דור בזכות הדגש על שלושה עיקרים: חינוך ממלכתי שוויוני, בריאות ממלכתית וביטחון. מכל הערכים נשמר רק הביטחון כערך עליון. הרפואה הציבורית והחינוך  הממלכתי הופרטו ונהפכו למיטיבים רק לבעלי יכולות כלכליות ובעיקר למגזרים דתיים כאלה ואחרים.

איך כל זה קשור אלינו כחברי קיבוץ גבעת חיים איחוד?

ראשית, בעת האחרונה מנשבת בחצר הקיבוץ רוח חדשה של חזרה לדת ולתרבות ההלכה. זה התחיל ב"תחום שבת" וממשיך להקמת בית כנסת, ואולי בסופו של יום לחינוך תורני, ולתרבות ההלכתית שפוסלת את התרבות החילונית שהמייסדים ניסו להקנות בדם, יזע ודמעות, לדורות הבאים.        התרבות הלכתית מנסה להשליט צורת שלטון אנטי דמוקרטי, שלטון תאוקרטי כשהסמכות העליונה היא רבנית.

היום ובעתיד צריך לחזור למצוינות. להקים מערכת חינוך שתחזיר את הערכים הסוציאל-דמוקרטיים ואת בני הקיבוץ לראש הפירמידה. גבעת חיים צריכה להשקיע את מיטב כספה לא בבטון ובכבישים, אלא להקמת מכללה כגון מכללות ההסדר, בית ספר פרטי, מכללה חילונית שתמשוך את מיטב הנוער מכל המדינה ללימודי ליבה  מתקדמים לספורט, תרבות וכלכלה מודרנית. בוגרי בית ספר כזה, כשילכו לצבא, יתפסו את שדרת הפיקוד, והאחרים ילכו ללימודים גבוהים, מדעים ויזמויות.

 Mad Max  – הלוחם העייף בדרכים