ששון נולד בעירק בשנת 1934 בבית ענק עם חצר מרוצפת גדולה ובו גג ששימש חדר שינה לכל המשפחה אליו היו מעלים את כל המיטות בימי הקיץ החמים.

בשכנות לבית היו שלושה בתי כנסת שבאחד מהם היה מתפלל אביו שאול.

הטראומה הגדולה ביותר שחווה ששון בתקופת הילדות שלו היה מאורע רשיד עלי בשנת 1941 כשהיה בן שבע שנים. הערבים טבחו ושדדו את בתי היהודים עד הרגעת הרוחות ע"י הצבא הבריטי שהגיע לעירק מירדן.

האח הבכור יהודה היה בין השליחים המרכזיים של התנועה הציונית בעירק והוא התחיל לתכנן את העלייה של המשפחה לישראל. ששון לא ידע דבר ונאסר עליו לדבר על כך בבית הספר. העלייה הרי הייתה בלתי לגאלית.

עם עגלות רתומות לסוסים ואחר כך ברכבת הגיע ששון עם אמו, אביו וחלק מאחיו לביירות. התקופה בביירות הייתה עת למשחקים, הסתובבות בשוק ובילויים בחוף הים וברכבת החשמלית.

בליל שמחת תורה נסע ששון עם קבוצה של 70 אנשים נשים וטף אל הגבול הלבנוני כדי לחצות ולעבור לישראל. עם הילדים הקטנים על הידיים, החלו ללכת בדממה בדרך לא דרך על קוצים ודרדרים. מבריחי הגבול לא הגיעו לפגוש את הקבוצה והיא נאלצה להמשיך ללא היכרות עם הדרך. כך קרה שהגיעה בטעות כשכבר האיר היום לקיבוץ כפר גלעדי.

עם הגיעם קרוב לקיבוץ כפר גלעדי הם הוקפו לפתע חיילים בריטים בליווי כלבים ונאלצו לרוץ באי סדר לכיוון הקיבוץ. בחורים ובחורות של הפלמ"ח רצו לכיוונם עם מקלות בידיים. בריצה זו נפל ששון לבור ממנו נמשך על-ידי חייל בריטי. הצילה אותו בחורה מהפלמ"ח שהגיחה עם מקל ביד וללא בושה נתנה לשוטר מכה על הידיים והיא שחררה אותו לרוץ כל עוד נפשו בו אל הקיבוץ.

אחר כך הגיע ששון לחיפה והופרד מהמשפחה. הוא הועבר עם לבנה אחותו לקיבוץ אלונים ומשם המשיכו לגבעת חיים. בקיבוץ צורף לקבוצה של נערים עולים מעיראק וסוריה, שכולם הופרדו מההורים ולא ידעו מילה בעברית. השנה הראשונה היתה קשה ביותר: ללא המשפחה והקרובים שנשארו בעיראק אך גם ללא בית בקיבוץ בית אליו יכול ללכת לאחר יום הלימודים. ששון לא ידע לאן לקחו את אביו, איך אמא מצאה אותו ולאן פוזרו כל האחים. רק לאחר יותר מחודשיים הופיעה אמא לביקור בקיבוץ. הקשר עם ההורים והאחים היה די רופף. עם ההורים ששון התראה רק כפעם בחודש.

בכתה ח' נבחר ששון למזכיר חברת הילדים ואז גם התחילו הבעיות בקיבוץ בין חברי מפא"י לבין חברי מפ"מ. הפילוג יצר עבורו בעיה רגשית, כי באותה עת היה מושפע מבן אהרון וייצג את ילדי המאוחד, אך גם היה חבר של איה רט בת כיתתו שעברה לאיחוד.

בשנת  1951 הוקמה באזור כפר הרואה מעברת אוהלים לעולים מתימן, וששון ארגן מספר ילדים אתם הלך פעמיים בשבוע –  חצי שעה לכל כיוון בשעות הלילה – להדרכה של ילדי העולים.

בצבא שירת בנח"ל, לאחר שהקיבוץ לא אישר לו לחתום קבע לטובת קורס טיס שהוצע לו. בקורס מ"כים מונה למפקד חוליה בהתקפה על המצרים. זה היה המבחן הראשון של הנח"ל בפעילות מלחמתית ואותו הם עברו בכבוד.

טכס החופה שלו ושל איה התקיים במסגרת המשפחה ומספר חברים  בבית של אמו בקריית מטלון. לאחר החתונה השתחרר מצה"ל והודיע למזכירות גבעת חיים מאוחד שהוא עוזב את הקיבוץ ועובר לאיחוד, לאחר שהבין שעבור איה ומשפחתה יש חשיבות  רבה להישאר באיחוד.

בדמי השחרור שקיבל בסך של 30 לירות – החליט לעשות רשיון נהיגה למשאית. כך יכול היה להסיע יותר מאוחר את תוצרת המטע, לקחת במשאית מתנדבים לטיולים בארץ ולהסיע חברים להצגות בתל אביב .

בהמשך נשלח ע"י המשק ללמוד בפקולטה לחקלאות בקורס שנמשך שנתיים ברציפות ללא חופשות. לאחר סיום הקורס חזר למשק והחל לרכז את ענף המטעים עד שנת 1967. אז עבר לנהל את מחלקת המשלוחים באמבר.

בשנת 1970 נבחר ע"י האספה לשמש בתפקיד הגזבר ומרכז הקניות של המשק.

בספטמבר 1973 נבחר עודד בן אור להחליף אותו בגזברות, אולם מלחמת יום הכיפורים שפרצה בפתאומיות לא אפשרה חפיפה מסודרת. ששון הגיע בבהילות לאברהם שניר שהיה מנהל החשבונות, העביר לו את החותמת וכמה מילים על מה שצריך לעשות , לקח כמה בגדים להחלפה ועלה להסעה. בדרך לתעלת סואץ ראה כוחות אשר נסוגו מהמעוזים, אחוזי פחד מהטראומה שעברו במשך היום . כשהאיר השחר למחרת גילה חיילים מצרים עם RPG מסתובבים סביב הכוח, ומיד התחיל העימות עם המסתננים עד שחוסלו.

לאחר המלחמה גויס לתפקיד גזבר המשחטה האזורית הוד חפר,  ובשנת 1977 נבחר ע"י הנהלת קואופרטיב עמק חפר לנהל את הקואופרטיב. לאחר כ- 6  שנות ניהול בחרה בו אסיפת הקיבוץ לניהול המטבח, ולא היתה לו ברירה אלא לקבל את ההחלטה אף-על-פי שלא התלהב מהתפקיד.

בהמשך נכנסה תמנע לתפקיד מזכירת הקיבוץ וביקשה ממנו לשמש כיועץ כלכלי, תפקיד בו נשאר כשנתיים עד שפנו אליו מתחבורה. תחבורה היתה ארגון הגג של הקואופרטיבים ובתור שכזו היא ייצגה אותם במוסדות הארציים השונים.

בשנת 1990 נכנס ששון לתפקיד מרכז המשק. הוא החל בהיכרות עם מרכזי הענפים השונים כדי ללמוד את הבעיות וחידש את ישיבות מרכזי הענפים, מהלך שעזר לנושא תכנית ההשקעות היצרניות.

בשנת 1992 החל בתפקידו כמנהל העמותה לייעוץ ושיקום של ברית התנועה הקיבוצית, ובשנת 1993 עבר ללונדון לעבוד במפעל שעסק ביצור כבלים לתקשורת תת ימית .

כאשר חזר מלונדון לארץ קיבל הצעה מפתה של שירות במסגרת משרדי החקלאות והחוץ באוזבקיסטן, אשר כלל ייעוץ כלכלי ושיווקי של פרויקט אמריקאי ישראלי לסיוע לאוזבקיסטן, לאחר שחרורה מברית המועצות. ששון פנה למזכירות כדי שתאשר לו חופשה של שנתיים, אך לא קיבל אישור לכך. לבסוף החליט לצאת לתפקיד בלי אישור המשק, בתקווה שהזמן יעשה את שלו.

בהגיעו חזרה לארץ התחיל לחפש עבודה חדשה, אבל בגילו כבר התקשה למצוא. הוא נאלץ לעסוק בהסעות עד הגיעו לגיל פנסיה. בפנסיה מצא פעילויות חדשות ומהנות: בין היתר עסק בפעילות ספורט יומית, למד את אמנות הויטראז' ויצר עבודות לכל המשפחה, ונשבה בקסמיו של משחק הברידג'.

החתונה של הדס ועמרי הייתה עבורו השלב הראשון של התרחבות המשפחה, ואחריה התחתנו גם שאול, איריס ויסמין, והגיעו גם הנכדים: נטע, יותם, רוני, שי, גל, אורי, מאיה, יהל, ירדן, שני ועפרי.

בספר שיצא לאור בשנת 2017  ובו מספר ששון את סיפור חייו – הוא מסכם:

"ההרגשה היום טובה, והלוואי וכך יימשך עוד שנים רבות, שאוכל להנות מהחיים ומהמשפחה. עברתי חוויות רבות, מהילדות דרך הייסורים הראשונים בארץ, חוויתי את הקמת המדינה, והשתתפתי בחמש מלחמות. עברתי מקומות עבודה רבים מגוונים ומעניינים שבהם תרמתי ככל יכולתי. הבאתי לעולם 4 ילדים, שתרמו לי 11 נכדים מקסימים. היום יש לי רק הנאה מהם. זכיתי לבקר במקומות רבים בעולם."

יהי זכרו ברוך!