ורד: אשר הוא סבא נהדר, והנכדים שלו חברים של הבן שלי. והוא גם עזר לנו בסבך הבירוקרטיה מול המועצה בנושא הארנונה – זה המקום להגיד לו תודה. בישיבה שבה הוצגה העצומה – שאני הייתי חלק ממנה – לחזור מן השיוך והיה דיון מאוד סוער במועדון, הוא אמר לנו שאנחנו לא מנסחים את עצמנו נכון. אחר כך נפגשנו בטיול והמשכנו לדבר על זה.

אשר, האם תוכל כאן להרחיב קצת מה חשוב לך, לבני דורך, להגיד לי, ובמובן מסוים גם להגיד לאסנת ולשי?

אשר: אנחנו אגודה שיתופית ושמה קיבוץ. ובתור שכזו אנחנו רוצים להמשיך את התהליך שבו התחלנו ואליו חתרנו. למעשה באים אלי עכשיו ואומרים לי: בוא תוותר על תהליך שאתה עובד עליו כבר הרבה שנים, שבשבילו הקמת קבוצה מסוימת, ועשית תהליך מורכב (גם רגשית) שקורא לשיוך פרטני. אני חושב שהייתם צריכים לנסח את הבקשה שלכם בצורה אחרת. יתכן שאתם צריכים לבוא לקבוצת ה-400 בתור נניח "קבוצת הבנים" ולבקש שקבוצה זו תהיה בתאגיד שונה מזה של קבוצת ה-400. זאת אומרת החכרה לדורות ולא הליכה למנהל לשיוך פרטני. ואז יתכן והאגודה יכולה להקציב לכם שטח קרקע שבו אתם תהיו בחכירה לדורות כמו שאנחנו היום בחכירה לדורות.

ורד: מכיוון שאני נכדה שחזרתי לקיבוץ לפני 5-6 שנים. לא כל התהליכים ברורים לי. אני מכירה אותם בסיסמאות, ואני חושבת שאנשים עשו פה משהו בשבילנו, כדי שנוכל לחזור, ואנחנו צריכים לכבד את המעשה הזה. אני רוצה שתרחיב על נקודת המוצא של קבוצת ה- 400 מהנקודה האישית שלך.

אשר: בשנות ה-80 אני ובתיה עזבנו את הקיבוץ לשנתיים לאגודה שיתופית בכפר דניאל. המשבר התחיל כי רצינו לינה משפחתית. כאשר אמרתי שאנחנו עוזבים, דבר ראשון רכז המשק תפס את הראש שלו אוי ואבוי מה יהיה עם הכותנה? מה יהיה עם הענף? כאשר כבר היינו בכפר דניאל, הגיעה משלחת מהקיבוץ, ואמרה לנו להפסיק עם השטויות האלה, ותחזרו הביתה. בנתיים גם החליטו על לינה משפחתית ואז החלטנו לחזור הביתה, וראינו שאנחנו גם רצויים. מאז עברנו את כל התהליכים בקיבוץ, שלא היו פשוטים מבחינה אישית וחברתית. וצלחנו אותו למרות הקשיים. אני זוכר את כל התהליך של הפרצלציה, של הגשת 140 בתים לבניה. אני הייתי בתוך בתהליך הזה. הבנו שאין ממש ברירה אלא להתחיל בתהליך הזה, אם רצינו שיהיה המשך ותהיה תחייה לקיבוץ בצורה זו או אחרת.

אסור לשכוח שאמנם עברנו להפרטה מלאה אבל אנחנו בעצם בצורה הכי יפה שיש, ערבים אחד לשני, אנחנו עוזרים אחד לשני. כמו שהיינו פעם, לא השתנינו באופי ובתכלית.

ורד: אתה מאמין וחושב שהערבות הזאת תישמר אחרי השיוך?

אשר: אני מאמין שכן, כל עוד אנחנו נשמור על הבנים שלנו.

ורד: תתאר לי איך אתה רואה את זה.

אשר: קודם כל, הבנים צריכים לקחת קצת יותר הנהגה. ברור לגמרי שאחרינו צריך להיות המשך לאגודה שיתופית ושמה קיבוץ. אני חייב להדגיש את הקטע הזה. בנים צריכים להמשיך אותנו. ואני ממליץ לכל אחד לקרוא את כל התקנון של האגודה השיתופית, ולהבין מה המהות של החיים שלנו כאן. אני קראתי את התקנון המקורי שעליו נשען התקנון העדכני בשנות השמונים בקורס רכזי משק.

ורד: אתה מבין מה ההבדל בינך וביני? אני אגיד לך את ההבדל: אני כל היום צריכה לרוץ ולהביא כסף. ובלילה אני עייפה מלקרוא תקנונים, כי אני צריכה לממן את החיים האלה, הם מאוד יקרים. בשנות השמונים אתה לא דאגת ממה תאכל והיה לך יותר זמן לקרוא תקנונים. אני בכוונה משתמשת בדוגמא הזאת כי אני רואה פה בהרחבה המון חברה, מאוד איכותיים שרצים כמו עכברים כל היום לנסות ולהשיג עוד כסף, כדיי שהיה להם אפשרות לשלם את החיים היקרים האלה.

אשר: המצב שלכם הוא לא שונה מכל בית אחר בישראל. אני קראתי את התקנון כדי לעשות הפרטה. לא קראתי תקנון כדי לראות כמה יפה הקיבוץ וכמה אני לא צריך להביא כסף.

ורד: אני שומעת את הרן בן אליהו שהתבטא בישיבה. אני שומעת אדם רהוט שיודע לקרוא את החוזים. אבל בסוף היום, הוא לא פנסיונר, אין לו את כל היום ללכת לאסוף את המידע שצריך כדי להבין איך הכל פה מתנהל. הדאגה שלנו זה לחברה שרוצה שגם מי שמנהל את הכלבולית או חדר האוכל או הרפת היום בגבעת חיים, שהוא מרוויח שכר קיבוצי, יוכל לשלם ולהביא את הכסף. אם רק העשירים יוכלו לממן את השיוך, אז יש לנו בעיה, כי אז החברה הקיבוצית לא יכולה להישמר אותו דבר, היא מבדילה בין עשירים ובין עניים. והשורש שלה אינו כזה.

אשר: איך שלא מסתכלים על זה, גם אם אנחנו הולכים למהלך הזה של השיוך, אני מאמין ב- 200 אחוז שתהיה עזרה לזוגות שלא יוכלו לממן. מי שלא יוכל בסופו של התהליך, בוורסיה הקיבוצית, הנכס יהיה של הקיבוץ.

ורד: למה לא מציגים לנו את זה ככה? אני רואה כבר את כל החברה – בונים את הקומה שלהם ומשכירים את הקומה השנייה להשכרה, ואת אלה שמוצאים עוד חמש עבודות. למה אף אחד לא אומר לנו כפשוטו – עכשיו עומדת לכם הבחירה – אתם רוצים לרוץ להביא את הכסף ולהוריש את הבית או שלא – ולגור בבית עד סוף חייכם ואז הבית יהיה של הקיבוץ? למה הדבר הזה לא נאמר שחור על גבי לבן כמו שאתה אומר לי עכשיו?

אשר: גם היום שחור על גבי לבן – הבלטות, הגג והלבנים הם שלנו, והקרקע היא לא שלנו. צריך להבדיל בין קרקע, לבין נכס מובנה לבניה. מי שמקשה עלינו את כל העניין הוא מנהל מקרקעי ישראל שהוא בעל הקרקע והוא רוצה שאנחנו נחליט. או שאנחנו נהיה בעלי הקרקע או שלא נהיה בעלי הקרקע.

ורד: אני רוצה להבין, אם אחד הבנים עם משפחתו מעדיפים את השנים הקרובות להשקיע את כספם בחינוך ילדיהם, ונסיעה סביב בעולם ושביתם לא יהיה רשום בטאבו על שמם, הם עדיין יוכלו לגור עד סוף חייהם בבית הזה?

אשר: אז אני אומר, בחלופת השיוך יכולה להיות סיטואציה, חד שמעית, שתבקשו שכל השכונה הזאת תהיה בחכירה לדורות ולהיות אגודה בתוך האגודה. אפשר לעשות חברה בתוך תת חברה. האישור הוא עניין פורמלי. זאת אומרת שלא תשלמו כולכם, ואז בבוא היום שתרצו למכור את הבית תצטרכו לשלם. הענין נראה לי לא כלכלי – לדחות תשלום.

ורד: נחזור לפסים אישיים, אם אתה האבא שלי, מה אתה מייעץ לי לעשות? אתה מייעץ לי לרוץ ולשלם את הכסף כי עכשיו הוא הכי בזול?

אשר: נכון. זה לא חייב להיות ל-15 שנה הלוואה בנקאית, זה יכול להיות 25-30 שנה. זו משכנתא לעומת הלוואת דיור ואז גם ניתן לשחק עם הפריסה לתשלומים. זאת הנקודה.

אני בתור אבא שחשוב לו שהילדים שלו יהיו כאן, אעזור להם כמיטב יכולתי.

ורד: אשר, אתה רוצה לאמץ אותי?

אשר: אני אומר שכן תעשו את המאמץ. אני מאמין שההנהלה תלווה את המאמץ הזה. אני מאוד רוצה שיהיה גם בן ראשון וגם בן שני. אני רוצה למלא את השכונה ולהמשיך את הגידול הדמוגרפי במקום הזה ואת המורשת. שיהיו כמה שיותר אנשים בעלי מקצוע שיוכלו לקחת תפקידים ניהוליים בתוך האגודה השיתופית הזאת.

ורד: אני בישיבה הקשבתי לכולם, והאמת היא שגם השתכנעתי. והבנתי שצריך ללכת לשלם. ואני גם יכולה להאמין לאנשים שאומרים שיעזרו. ובנימה אופטימית זאת, אני חושבת שזה יכול להיות שסוג של שיחה כזאת צריך להמשיך ולהתנהל מעל דפי העלון.

אשר: אני חשבתי שצריך לעשות "אספות בית" כאלה. עשינו בזמנו "אספות בית" כאלו, כאשר נכנסנו לתהליך של ההפרטה.

ורד: נכון שכאשר חתמתי על החוזים, אמרו לי שכשיגיע היום – תצטרכי לשלם למנהל או שתדחי את זה ליום מכירת הבית. עכשיו אני רואה שהתנאים, לא בגלל הקיבוץ, אלא בגלל המציאות הם קצת שונים. עכשיו אני צריכה לעכל את זה ולהחליט אם לקחת עבודה נוספת או לא. זה עניין של סדרי עדיפויות. כל אחד יצטרך לעשות את החשבון שלו.

תודה אשר!