יום אחד יצא שלומקי לטיול בסביבה. לפתע ראה חתולה יושבת על חלון אחד הבתים ומביטה פנימה. הוא מיד זיהה שזאת קיצי (חתולה מאד לא נחמדה). איך שלא יהיה, הוא זינק גם כן על אדן החלון והביט פנימה. רגע, לא סיפרנו מי זה שלומקי? שלומקי הוא חתול אפור לבן מגזע חתולי פחים, גבוה עם זנב זקוף. הוא חי בתוך עדר חתולים גדול שחי בשכונה, אחד מתוך 25 או 30 אחרים.

"זה לא מתאים לי, אני צריך בית שבו אני אהיה המלך וכמובן שישרתו אותי."
הוא יצא לחפש בית אחר.
כאן אנו חוזרים לראשית הספור. בהביטו פנימה מהחלון, הוא רואה חתול לבן עייף שוכב ונח, בעצם, ישן. היה זה סנוקי, שכבר היה זקן למדי וחולה. עוד היו בבית גם סבא וסבתא שהיו כנראה המשרתים. על הרצפה הייתה צלחת עם חתיכות פסטרמה, עוף וצלוחית יוגורט.
מדי פעם קמה סבתא, נגשה אליו ובמילים רכות ניסתה לשכנע אותו לאכול משהו מתוך המבחר. סנוקי בקושי טעם מן המיבחר וחזר לנמנם.
"מתאים לי" חשב שלומי, זה הבית שאני רוצה, אבל איך?
דבר ראשון, הוא החליט לנקות את החלון. הוא פנה לקיצי והודיע לה שעל החלון יש מקום לחתול אחד בלבד וזו לא היא.
"אבל אני הייתי פה קודם" יללה קיצי. שלומקי שלף ציפורניים, כמה נשיפות וכמה סטירות והחלון כולו עמד לרשותו.
חשב לעצמו – הנה צעד אחד עשיתי. מה הלאה? מה אני צריך לעשות כדי למצוא חן בעיני המשרתים. עלה בדעתו שעליו להתייעץ עם החתול הלבן – סנוקי.
הוא השמיע יללה רכה ונחמדה לעבר סנוקי שפקח עין אחת ושאל ביללה ללא קול: "מה…
"איך אפשר להתקבל לבית הזה"?
"תהיה חכם ונחמד" ענה סנוקי וחזר לנמנם מאחר והשיחה התישה אותו.
"חכם ונחמד" איך עושים את זה?
הוא המשיך לשבת על החלון כשהבחין בצלחת עם גרגרי מאכל שהשאירה קודמתו. ניגש אליה והתחיל לאכול. כשסיים, ילל: "תודה, היה נפלא". סבתא שמעה את קולו והבינה שהוא מבקש תוספת. היא נגשה לקחת הצלוחית כדי למלאה, ורק אז הבחינה שזו לא קיצי. שלומקי הבין שכאן הרגע המכריע. הושיט את ראשו ולאחר הליטוף הראשון החל לגרגר ולהתלטף.
סבתא נדהמה. זאת לא קיצי, זה מישהו אחר והוא כנראה נחמד. שלומקי מצדו, מאחר והיה חתול חכם הבין שהיה זה צעד נבון, ונשאר לרבוץ על החלון בשקט.
סבתא נכנסה הביתה, העירה את סבא שבעצם לא ישן (כמובן, שגם לא היה ער), הצביעה על החתול ואמרה: "הוא עושה רושם נחמד". סבא יצא החוצה, הושיט אצבע לכיוון אפו של שלומקי , שמיד החל להתחכך בה ולגרגר. מיד נדלקה אהבה ביניהם.
שלומקי קצת בילה על החלון והלך לדרכו. למחרת בבוקר, מיד עם הרמת התריס, בקפיצה קלה הוא היה שם. סנוקי מביט בו בעיניים טובות: "נו, איך היה?" "התחלה טובה" ענה שלומקי.
בשל החורף והגשם, הזמינה סבתא את שלומקי להיכנס לאכול בבית. ההזמנה התקבלה ברצון.
ומה אחרי הארוחה? שלומקי חיפש מקום לישון וכמובן קפץ על הספה. סבתא כעסה "רק הגעת וכבר אתה על הספה? אדון בעל הבית". "על המגבת" לחש סנוקי. סבתא בדיוק פרסה לו מגבת, הוא עלה עליה ורבץ. "איזה חתול חכם" חשבה לעצמה סבתא.
סבא וסבתא התכוננו ללכת לכלבולית, "מה עושים?" לחש שלומקי. "לך אתם" ענה סנוקי, ואכן הוא הצטרף. לאחר שסיימו את הקניות ויצאו החוצה, מי מחכה להם? שלומקי! הם חזרו כולם הביתה שמחים ומרוצים.
בצהריים, כשהלכו לאכול בחדר-האוכל הוא כמובן הצטרף והמתין בחוץ עד שהסבים סיימו וכולם חזרו יחד הביתה.
לעת ערב נשלח שלומקי החוצה. "אל תגזים" אמרה סבתא "כאן לא מלון, בקושי צימר". שלומקי הבין שעדיין יש לו משימה לעבור לבלות גם בלילה בבית.
לאחר כמה שבועות, הגיעה המשפחה ממצפה רמון. כמובן שהם ידעו כבר על החתול החדש שצירף את עצמו לסגל שלנו. סהר התפרץ הביתה ובקריאה "שלונקי" הסתער ונשכב עליו, ניתק את ידיו ורגליו מהרצפה. שלומקי המעוך, הביט לעבר סנוקי בתחינה. "אל תשרוט" לחש סנוקי. שלומקי, בכוחות אחרונים וללא נשימה זחל והשתחרר מסהר. "למה ברחת ל?י" שאל סהר. "רציתי שתיקח אותי לטיול בבית". בינתיים הצטרפו ירדן יובל ומיקה, נכדותיי, כדי לטפל בו. הן השכיבו אותו בעגלת הבובות ואף חבשו לו כובע צמר. שלומקי הוסע אחר כבוד בסלון לקול מצהלות הקהל. ליאת, בתי, אמרה: "זה חתול שווה, תשמרו עליו".
בערב, כשכולם הלכו לישון, הילדים רצו, כל אחד בנפרד, ששלומקי יצטרף אליהם למיטה. שלומי פתר את הבעיה בכך שעבר מהאחד לשני עד שלאחר כבוד נשלח החוצה.
הימים חלפו, סנוקי הלך ונחלש וכמעט לא אכל. כל הזמן רק רבץ, מדי פעם ליקק מאצבעה של סבתא קצת מזון. שלומקי ניגש אליו מדי פעם להתעניין בשלומו. באחת הפעמים לחש לו סנוקי: "תשמור על סבא וסבתא, הם משרתים נהדרים, דואגים לי להכול."
כעבור כמה ימים עצם סנוקי את עיניו והפעם לא מעייפות אלא כי זמנו הגיע. למחרת חפרנו לו קבר בגינה, הכי קרוב לבית. בעיניים לחות כיסינו אותו והנחנו מרצפת עם פסל של חתול שתסמן את מקום מנוחתו. גם שלומקי היה אתנו ולא הבין בדיוק מה קורה. לנוכח האהבה שקיבל והיותו בודד בבית, הבין שמשהו השתנה. נותרו לו עוד שתי משימות: לישון בלילה בבית והשנייה – לחדור אלינו למיטה.
באחד מימי הגשם סבתא שמעה יללה קטנה מהמרפסת. הזיזה את הוילון, שלומקי ישב שם עם עיניים גדולות ועצובות. "נכניס אותו, קר בחוץ". משימה ראשונה בוצעה. באחד הלילות אזר אומץ וזינק למיטתנו בזמן שישנו. נצמד לסבא והחל לגרגר. זה היה ניצחון ידוע מראש. מאז הוא שלנו ואנחנו שלו!