שבוע לפני פרוס השנה החדשה החליטו חברי קיבוץ החותרים, בניגוד להמלצת הוועד המנהל שלהם והפגזת התותח הכבד מ"גרנות", איציק בדר, שלא למכור את המפעל שלהם "רשת או פלסט". המפעל די מקרטע, לא מצליח לסגור חור גרעוני של יותר מ-10 מיליון ₪, וההצעה היתה מאד מפתה. אבל החברים החליטו, אמנם ברוב קטן, שלא למכור. הסיבה: ההצעה לא כללה שמירת מקום עבודתם של 25-20 חברי קיבוץ, המהווים כרבע מכלל העובדים במפעל. ההחלטה התקבלה בקלפי.
נכחתי לפני כמה שבועות בישיבת המועצה, במסגרת התכנית ל"שינוי הסמכויות" (או איך שתקראו לה). אבל המועצה לא דנה, והחליטה, באותה ישיבה, אלא במכירתו של מפעל מג"ח. לשאלתי, האם יש מגמה של מכירת ענפים יצרניים, התשובה היתה שלילית. אבל לנושא אחר שעלה – עתיד פרנסתם של החברים הלא-רבים עובדי המג"ח, לא היתה התייחסות של ממש. אינני יודעת איך נפתר עניין זה. המועצה החליטה ברוב קולות ברור – למכור.
הבאתי את דוגמת החותרים כדי להמחיש ולחדד את נושא "הדמוקרטיה הייצוגית", שלא ראיתי ולא שמעתי התייחסות אליו לאורך הדיונים ב"סמכויות". ודי לחכימא…
Share this post
