את גיא בירן הכרתי בתחילת האייטיז. היה לו הכל: תלתלי פרא, מתנדבות, סוסים ויכולת פריצה מהאגף הימני שלמד בשקדנות מיוחנן וולך, איציק אנגלנדר ורובי יאנג, אלילי ילדותו בהפועל חיפה.

סוסים, תלתלי פרא, מתנדבות ונובלס. גיא באייטיז

"הגענו לקבוץ בשנת 1979 כשהייתי בן 15", מספר גיא (55) תוך שהוא פורס לי לחם מחמצת שאור וגם לחם כוסמין שהגיחו עתה מהתנור שלו, מורח בנדיבות חמאה הולנדית ופותח גם בקבוק של בירה "שפירא" לעיצוב האישיות.

"עד היום לא ברורה לי סיבת המעבר מגבעת נשר לכאן, זו הייתה מין התגלגלות כזו, ההורים שלי מאסו בעיר וחיפשו מקום עם ערכים ושאר רוח", הוא משחזר. "מעין יד נעלמה שבאה ונשאה אותי. גם היום, לפעמים, אני מחכה לה".

הוא נפל למשבצת הנכונה. "גיל 15, הכל נפתח לי כאן והנעורים שלי ניצלו. תקליטים של דיפ פרפל ולד זפלין בנעורים, נובלס, בירה ושיחות אל תוך לילות עם חברים במועדון, מתנדבות בפאב, כדורגל באצטדיון, עבודה ברפת עם יענקל'ה הורביץ וסוסים באורווה עם יפתח".

לפני הצבא רצה לטוס לשבדיה. הקבוץ סירב בכל תוקף, אבל גיא קם ונסע. "כשחזרתי, יענקל'ה הודיע על העונש: שלילת כל זכויותיי – חברות בקיבוץ וחדר משלי. חזרתי לגור אצל ההורים וזה נמשך במשך שנתיים אל תוך הצבא. קצת אחרי שהוחזרו הזכויות שלי, באיזה חג בקיבוץ, ניגש אלי יענקל'ה הצידה על הדשא ואמר לי בשקט: כל הכבוד שלא שמעת בקולנו ונסעת", הוא מחייך.

הצבא התקרב וכמו (כמעט) כולם באותן שנים, הוא רצה לסיירת. "הלכתי לגיבוש סיירת צנחנים, שבסיומו אספו קבוצה של 30 קיבוצניקים ואני בתוכה ושלחו את כולנו לתותחנים כדי להרים את הרמה. זה היה שוק מדכא, אבל התברר גם כמהלך מנצח".

גיא הפך למפקד צוות, מדריך בשבטה ואז למדריך של מדריכים. "היה לי צבא שאני זוכר כחוויה מצוינת. למזלי התברגתי בין מלחמת לבנון הראשונה לבין האינתיפאדה הראשונה ופספסתי את שתיהן. בצבא נגעתי לראשונה בנושא ההדרכה, המלווה אותי מאז לאורך כל הדרך".כשהשתחרר וחזר לקבוץ, עשה צעד מהפכני. "התחלתי לעבוד כמטפל בבית ילדים. זה משהו שהיה מאוד לא מקובל אז עבור גברים בקבוץ. עשיתי את זה בהתלהבות ואהבה. בשלב מסויים הבנתי שאני חייב לסמוך על האינטואיציות שלי והעפתי את ערימת  ספרי הפסיכולוגיה וההדרכה. אלו היו שנתיים מדהימות ורוב הכיתה הזו נמצאים היום בקיבוץ. זה אומר משהו על החינוך, לא?".

אז גם נוצר החיבור הראשון שלו עם עולם התיאטרון, כאשר ראה את "המוות בא אל סוס העץ מיכאל", הצגת י"ב של הכתה שלי (כתת "אלון") בבימויו של במאי צעיר ומבריק בשם רוני פינקוביץ'. "ראיתי בהתפעמות את ההצגה שלכם והחלטתי שאני רוצה פה חוג תיאטרון. רוני הסכים לעשות פה חוג, בתנאי שיהיו עשרה אנשים וכמובן תקציב שוועדת תרבות אישרה מיד. הייתי הבן היחידי עם עוד תשע בנות, (מי צריך מתנדבות?) וזו הייתה חוויה מכוננת".

האייטיז התקרבו לסיומן וכך גם הפרק הראשון של גיא בגבעת חיים איחוד. "למרות שהציעו לי להמשיך להדריך רכיבה טיפולית ולבחור מה שאני רוצה, החלטתי לעבור לעיר הגדולה. מצאתי דירה בנווה צדק המוזנחת (אז) עליה שילמתי 100 דולר בחודש והייתי חלק מחבורה תוססת שהשתתפה בכל מיני סדנאות ולמדה בסמינר הקיבוצים, במסלול חדש של שילוב אומנויות, בלי איזו מחשבה על מה שאעשה אחרי הלימודים".

במהלך הלימודים החל גיא להתמקד במסלול בימוי תיאטרון ובמקביל עבד בקפה "הבימה" כשהבונוס היה מעבר חופשי אל מאחורי הקלעים וצפייה חופשית בהצגות.

"תוך שנה כבר הייתי עוזר במאי בתיאטרון 'הבימה' והשתתפתי בפרויקטים. לאחר סיום הלימודים, הכל קרה בבת אחת. הייתה לי תעוזה שהיום אני מתגעגע אליה: ביימתי בבתי-ספר לתיאטרון ובפסטיבלים, הזמינו אותי מקבוץ גן שמואל לביים את הצגת היובל שלהם. ביקשתי וקיבלתי שכר ענק וביימתי מופע משוגע עם 100 משתתפים ומצאתי עצמי פתאום בגרמניה מביים הצגה של גרמנים וישראלים, מבוססת על טקסטים מתורת הגזע של הרייך השלישי. ההצגה עלתה שלוש פעמים בגרמניה בפסטיבל גדול ושלוש פעמים בישראל".

בעקבות ההצגה ההיא הוזמן גיא לאמסטרדם להדריך סדנת תיאטרון. "התקשרו שאבוא להעביר סדנה בבית-ספר מהטובים באירופה. זה היה חודש מדהים ומאז, כבר 20 שנים רצופות, אני חוזר ללמד שם מדי שנה לסדנה של חודש. זו מתנה שנשארה לי מהתקופה ההיא של חיי".

בשנת 1995 נסע גיא בפעם הראשונה להודו. "הייתי בקצב עבודה מטורף והרגשתי שאני נשרף. בנסיעה הזו להודו גיליתי את המדיטציה והפילוסופיה ההודית העתיקה, חוויה שהפכה את החיים שלי והביאה אותי למקום אחר. מאז הקפדתי להגיע למורה שלי בהודו כל שנה".

עם בוא המאה ה-21, הוא גילה את הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו 1707-1746). "מדובר באדם עם סיפור חיים מטורף", הוא אומר. "הוא היה גאון חסר תקדים, כתב בגיל צעיר ספרי קבלה, מוסר, אמונה, אסתטיקה וגם מחזות. היו לו התגלויות והוא הבהיל מאוד רבנים, שהחרימו אותו ושרפו את ספריו. רמח"ל עקר מפאדובה לאמסטרדם ובסופו של דבר נפטר ממגיפה בארץ ישראל עוד לפני גיל 40".

גיא לא הסתפק בתחקיר שטחי ועבר מסע בסגנון אינדיאנה ג'ונס. "באמסטרדם השגתי גישה לספריות וארכיונים עתיקים ומצאתי כל מיני מסמכים ומכתבים נדירים. נסעתי לפאדובה, עיר הולדתו באיטליה וגם שם הגעתי לכתבים עתיקים. החזקתי בידיים ספרים שהתפוררו לי בין האצבעות, קראתי את הטקסטים שלו ופשוט היה שם ניצוץ, חוכמה עמוקה ותובנות חיים שלא קשורים לדת ואליהם התחברתי. ההצגה שביימתי אחר כך, התבססה על מכתבים מרתקים של רמח"ל ובני דורו עד החרם שהוטל עליו ועל מחזה סוער שכתב".

שנה אחר כך קיבל גיא את ניהול תיאטרון "הזירה" בירושלים. "זה גם היה סוג של הפתעה עבורי. עשיתי שם דברים משוגעים, הוצאנו הצגות תאטרון מחוץ לאולם, למקומות שונים ומשונים בירושלים והיום זו כבר מסורת, עשינו פרינג' עוד לפני שידעו שככה קוראים לזה. נדמה לי שזו תכונה שירשתי מאמא אסתי, להיות סוג של חלוץ. התיאטרון פרח אבל אני נשחקתי ואחרי שמונה שנים, החלטתי לעזוב בשיא ההצלחה".

בין לבין הוא היה מעורב בהפועל קטמון, קבוצת האוהדים הראשונה של הכדורגל הישראלי וניסה להטמיע בחדר ההלבשה שלה את שיטות המדיטציה שבהן הוא עובד.

בתחילת שנת 2018, הוא עצר הכל, התפטר ויחד עם ויקטוריה חנה, אמנית קול בינלאומית וגם אשתו וזהר, שהם ושאיה ילדיו, חזר לגבעת חיים איחוד, שלושה עשורים אחרי שעזב.

אני, שחזרתי בדיוק באותו הזמן, כמוהו אחרי 30 שנים בהן לא הייתי פה, שואל אותו על התחושה. "זו תחושה מוזרה מאוד, לראות פה את האנשים שהכרתי כילדים צעירים מאוד, כשהם בעלי משפחות ובעלי בתים עם שכר דירה יותר גבוה ממה ששילמנו 15 שנה בירושלים. אנחנו שוכרים בשכונת ההרחבה ולעתים אני חש פה וייב של שכונה בצפון כוכב יאיר, מכונית חדשה לכל חבר ומסך לכל ילד. זו תחושה מוזרה, אבל גם אמא שלי מרגישה פה לפעמים עוף מוזר, למרות שעברו 40 שנה מאז שנחתה פה והספיקה לגדל כמה דורות של ילדים. אבל האנשים כאן טובים, אחותי והבנים לידנו והילדים שלנו שמחים, אז עד שייגמר לנו התקציב –  אנחנו פה".

אחרי החגים הוא פותח בסדרה של מפגשים בהנחייתו, בהם יעסקו המשתתפים בכתבי רמח"ל ויצירתו, יקראו טקסטים ויתעמקו בהם יחד.

"חשוב לי להדגיש שאני לא 'מתחזק' ושלא ניכנס לנושאים דתיים. נקרא קריאה ישירה של יצירת רמח"ל וכל מה שניקח משם יהיה דרך חוויה ולא דרך דיונים. נקרא ממחזות ואגרות  שכתב ומספר הכתוב בצורת דיאלוגים בין שכל ונשמה, כדי להתחבר לחוכמה והיצירתיות שיש בטקסטים הנדירים האלה". (חברים מהרו להירשם!).

אני, שאין לי אלוהים, זורק פה ושם חיצים לכיוונו, אבל ההתלהבות של גיא בלתי ניתנת לערעור ובסופו של הערב הנעים הזה, כשאני מפליג אל תוך הלילה הסתווי על האופניים שלי, אני חושב על זה שגם 40 שנים אחרי התלתלים, המתנדבות, הסוסים והכדורגל, גיא בירן חש שיש לו את הכל.