בפעם הבאה, כשהגיעה הקבצנית והכסף החליף ידיים, וחייכנו אחת לשנייה – הייתי בדיוק בדרך לפינת הקפה שבחנות, ואז נזכרתי בשיעור, שלמדנו אתמול, כשדברנו על אהבה. הדגש היה על כך שאהבה אמיתית היא כלפי מי שקשה לנו אתו ובכלל, עד כמה קשה לנו לעשות ההיפך ממה שנוח לנו.

עד כמה קל לאהוב את מי שנוח בחברתו, את מי שמסכים אתנו…

כמה קל לאהוב את המוכר הנוח והחביב.

כמה בקלות אנחנו מפחדים מה יגידו עלינו…

שופטים את האחר לפי מראהו….

נותנים לחיצוניות לנהל אותנו…

כמה בקלות אנחנו מחשיבים את עצמנו מול כל מי שהחברה קבעה שהוא לא נחשב…

כמה קל לחייך מעבר למחיצה,

מעבר לדלפק לאישה מסריחה ודוחה….

כמה קל להיות נחמד מרחוק…..

נשמתי עמוק והזמנתי אותה לשבת אתי בפינת הקפה. חתכתי חצי מהכריך שלי והושטתי לה. ביד מהססת היא לקחה את חצי הכריך והתיישבה מולי.

אכלנו יחד.

אני מודה שהיה לי קשה. אני מודה שהרגשתי נבוכה מהמבטים של שאר העובדים ושל הלקוחות. אני מודה שבקושי הצלחתי לבלוע את האוכל.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מקרוב. פניה היו יפות. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולה, כשהיא מספרת לי בשקט שהיא חיה עם אמה החולה. שהיא יושבת באותה פינה כבר חמש שנים.

מאז, כל פעם כשהגיעה, הייתי יוצאת להפסקת האוכל שלי.

סיפרה לי על אהבת נעוריה, שנהרג במבצע צבאי. על המשבר הגדול, בו עזבה את עבודתה, הוציאה את כל חסכונותיה ונדדה בעולם, עד שחזרה לארץ עצובה וחסרת כל. אביה נפטר ואמה – חולה.

וכך התחילה לבוא יום אחרי יום לחנות כשאנחנו מבלות ביחד את הפסקת האוכל שלי.

היא ריתקה וסקרנה אותי. בהתחלה נראתה לי כמו ילדה קטנה ואבודה. ענתה לשאלותיי ב"כן" ו"לא". סיפרתי לה על עצמי…

ולאט לאט, כולנו שמנו לב שמשהו משתנה בה.

התחילה לומר שלום לשאר העובדים. כבר לא הסריחה. לפעמים גם שאר העובדים היו מצטרפים אלינו בהפסקה. ואני הבנתי שפגשתי אישה עם עולם פנימי עשיר. עם ידע.

מצאנו שפה משותפת. היא הכירה את הספרים שקראתי. את המוסיקה שאהבתי.

עברו כמה חודשים. יום אחד הגיעה לחנות לבושה בגדים נקיים, מסורקת, רחוצה. כמעט ולא זיהיתי אותה. החלפנו את הכספים. ואז אמרה שלא תוכל להישאר לאכול אתי כי היא ממהרת.

למחרת, כשבאתי לחנות אמרו לי שהקבצנית הייתה והשאירה לי שקית קטנה.

פתחתי את השקית. בתוכה הייתה הטבעת שהיא ענדה כל הזמן על אצבעה.

היא לא שבה אל החנות. אחרי כמה ימים הלכתי לפינה בה ישבה חמש שנים.

היא לא הייתה שם. נעלמה. גם השרפרף נעלם.

לפעמים אני תוהה מה עלה בגורלה. למה היא לא נפרדה לשלום?

אבל מה שבטוח הוא – שיותר משאני עשיתי אתה חסד – היא עשתה לי חסד גדול.

בזכותה למדתי לכבד, לאהוב ולחבק את האחר. את השונה. את המנוגד לי.

בזכותה למדתי שהחיים שלנו שבירים ומה שיש לנו היום לא בטוח שיהיה מחר."

וכל מילה נוספת – מיותרת.