הם עמדו בשלושה טורים ישרים, מדויקים מאוד. וגם סדרי הישיבה סביבם היו מדויקים מאוד: רק משמתמלא השולחן האחד, מתישבים אצל הבא אחריו, ואחר-כך אצל הבא הבא אחריו, וכך הלאה – בזה אחר זה. אם, במקרה, איתרע מזלך, ומי שכבר יושב שם, לא כל כך בא לך לשבת איתו (קורה, לא?) – בעיה שלך. אז הראש הקיבוצי היה ממציא לו פטנטים. לדוגמה: אומר לעצמו (רק לעצמו, רק לעצמו, כשכך נוהגים, עושים זאת בדיסקרטיות): "אתמהמה לי קצת, עד שיתמלא השולחן הנוכחי, בינתיים אשוב ואתעמק בכתוב על לוח המודעות. למה לא בלוח התורנויות? מי לן ובאיזה בית ילדים, למשל (לא תמיד, לא תמיד. בזמנים רגילים מספיקה שומרת הלילה…); מי בשבת הקרובה במטבח ובחדר האוכל, למשל; מי במכבסה, כביסת מדי החיילים; מי בהקמות בפעוטונים ובגני הילדים. ולמה לא אשוב ואתעמק בסידור העבודה? אבדוק למי יש שבת היום, למשל… וגם למשל, אם יש איזו הפתעה ברשימת הפקקים. והיו עוד שיטות.

פעם, שנת שבתון של המורים – שנה שכידוע מיועדת למילוי מצברים – הייתה שנת עבודה במשק. "שגם יעבדו קצת". בדרך כלל בענף שירות. "שישרתו קצת" (גילוי נאות – היו לי גם שנות השתלמות)… באחד משבתוניי עבדתי בחדר-האוכל (עוד גילוי נאות – דווקא די אהבתי את זה). וחדר האוכל שירת אז, פעם, את כולנו, שלוש ארוחות ביום, ותקופה מסויימת אפילו גם FIVE O'CLOCK (שזה בעברית קיבוצית – ארוחת ארבע).

וגם, וזה מובן, גם פעם, ארוחת הצוהריים הייתה הארוחה העיקרית. היית בא, והשולחנות היו ערוכים. על כל אחד מהם מלח ופלפל, ונדמה לי גם מפיות. עוד במרכז כל אחד מהם הייתה מעין כוס כבדה, שלפחות בסיסה ממתכת, ובה הסכו"ם (תכופות רק כו"ם היה במספר מספיק, ובסכין, למי שלא הבין, השתמשנו לפי תור…). במרכז כל שולחן עמדו גם קערות עם התוספות – סלט כלשהו, גם מרקייה, והצלחות המתאימות, העמוקות עם דייסה שהיה בה אורז או תפוחי אדמה, או פתיתים או כדומה. קערות אלה, כשהן מהבילות, העמדנו רק ברגע האחרון, לבל יתקרר תוכנן. וחלילה לי מלשכוח – הכולבויניק! קערת אלומיניום מצוחצחת למשעי, בשביל השאריות, העצמות, הקליפות ודומיהן. את הכלי הייחודי הזה אוהבים להזכיר לנו חזור והזכר כאחד מסמלי חדר-האוכל הקיבוצי – כמעט במידה שמזכירים לנו את הלינה המשותפת.