תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 העלו בני מחזור ל"ב (כתת "דגן") את הצגת המחזור שלהם "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר הייתה פורצת דרך לזמנה, ניבאה בין השאר כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן.

בחלקים הקודמים של סדרה זו הוצגו סיפוריהם של ירון ברון, אשר לאחר קריירה בינלאומית מגוונת כרקדן, נהג גמלים ומנהל לוגיסטי קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, איציק נחמני, איש עסקים מוכשר המתגורר באיי בהאמה, מיכל שגיא, מעצבת פנים, ומדריכת הורים בשיטת אדלר המתגוררת במלבורן, אוסטרליה וטל בירן, אשר לאחר נדודים רבים באירופה, ארה"ב וצפון הודו, הקימה בית-ספר אנתרופוסופי בעמק חפר וקבעה את ביתה בגבעת חיים.

סיפורנו היום מתמקד בבן כיתתנו שי חן – זה שלא נסע לחו"ל (אבל חרש את כל קיבוצי העמק).

שי, או "שי-חן", כפי שקראנו לו תמיד, הוא בנם של אסף (ז"ל) ורבקה'לה (ז"ל) ואחיהן הבכור של גליה וענת. הוא נשוי לאתי ואבא לגאיה (22) וגוני (17) והם מתגוררים בהרחבה של קיבוץ גניגר (הם אינם חברי קיבוץ ויש לכך חשיבות, כפי שתראו בהמשך). אנחנו נפגשים בבית קפה בעפולה, בירת העמק (האמיתי, לא זה שלנו) וכשאנחנו מתחבקים הכרסים שלנו נפגשות – אנשים מבוגרים.

שי-חן הצטרף אלינו בתחילת כתה א'. כולנו הגענו מגן רימון והוא הגיע מגן דולב ולא רק שהיה היחיד מגן אחר, הוא גם היה צעיר מאיתנו בשנה ועלה לכתה א' מוקדם מאוד, בגיל חמש.

אז איך קוראים לך בגניגר, "שי" או "שי-חן"?

(צוחק) "נראה לי שרק בגח"א קוראים לי 'שי-חן'. בגניגר ובכל שאר המקומות קוראים לי פשוט "שי". אלא אם כן צריך להבדיל ביני לבין שי אחר שנמצא בסביבה".

הוא פורץ בסיפור על איזה "שי כהן" שעובד יחד עמו ובמיילים תמיד מבלבלים ביניהם (Shai Chen / Shai Cohen) ומייד ממלא את השיחה בהמון פרטים, כפי שיעשה בהמשך שיחתנו כמעט בכל תשובה ("מקרה חמור של OCD" כפי שהוא מעיד על עצמו).

אוקי, תמלא לי את החסר: מה עשית אחרי שסיימנו י"ב, אחרי ההצגה ההיא?

"כשסיימנו י"ב הייתי בסה"כ בן 17. חוץ מזה, זה לא מדויק להגיד שסיימתי י"ב. מעשית אמנם לא למדתי כבר מאז כתה ד', אבל פורמלית בכתה י"א פרשתי והתחלתי לעבוד פול-טיים ברפת. במקום להמתין לגיוס (להזכירך הייתי רק בן 17) דבורה'לה לשם ז"ל ארגנה לי מעין שנת שירות לא פורמלית בקלי"ה, עבדתי שם חצי שנה וחזרתי הביתה לעבוד באקונומיה תחת רענן.

היה לי פרופיל נמוך, בלי 12 שנות לימוד וללא תעודת בגרות, אז גייסו אותי לחיל תחזוקה ורוב השירות שלי שימשתי כמש"ק תחזוקה בבסיס רמת דוד ובמקביל עבדתי ברפת – שבוע בצבא, שבוע ברפת.

לאחר השחרור הייתי שנה וחצי בקיבוץ, אח"כ עברתי לתקופה קצרה לת"א וניסיתי ליזום איזה עסק, אבל זה נגמר די מהר והחלטתי לעבוד כבמב"ח ("בן משק בשנת חופש", היה פעם דבר כזה) שולחים כולבויניק מקיבוץ אחד לעבוד בקיבוץ אחר, אבל בשכר – סוג של כלכלה סגורה ובלתי יעילה, שאיפשר לבני משק להגשים את חלומם ולטייל במזרח או בדרום אמריקה. בהתחלה הייתי בסאסא ועבדתי במפעל 'פלסן' ומשם עברתי לגניגר, שם הכרתי את אתי, אשתי וקצת אחר כך התחתנו".

וואו, אני זוכר שהיית הראשון מהכתה שהתחתן, הרבה לפני כולם. לא רצית קודם לטייל בעולם, ללמוד, לעשות דברים אחרים?

"בוודאי שרציתי לטייל וללמוד, אבל המפגש עם אתי הפך לי את החיים. היא לא הייתה בעניין של לטייל, אז במקום לנדוד בארצות שונות, התחלנו לנדוד בקיבוצי עמק יזרעאל בעקבות העבודה של אתי בחינוך – בתחילה בגניגר, אחר כך במגידו, משם עברנו לבית השיטה וחזרנו לגניגר בשנת 2002. על ההסכם בהרחבה חתמנו רק ב-2006 והאכלוס היה ב-2009, כך שחיינו בגניגר שבע שנים כתושבים לפני המעבר להרחבה, אבל לא כחברים. שם זה עובד אחרת מאשר בגבעת חיים – יש לי חוזה ישיר מול רמ"י. הייתי תקופות ארוכות בהנהלה ואחד מאלו שהובילו שם שינויים גדולים.

בסופו של דבר למדתי הנדסאות תעשייה וניהול ואני עובד שנים רבות בחברות המובילות בתעשיית הפלסטיק – בתחילה בחברת 'תוסף' ובהמשך בפולירם', שם שימשתי כמנהל תפ"י עד לפני שנה, אז מוניתי למנהל שרשרת אספקה".

מה אתה זוכר מהילדות בקיבוץ?

"כמו שאתה יודע, הייתי צעיר מכולכם בשנה ואחרי שצירפו אותנו לכתה מעלינו, הייתי צעיר מרוב בני השכבה בשנתיים (בגילאים ההם זה הפרש גדול מאוד) היינו בלינה משותפת וזה היה לא פשוט ואין ספק שגדלתי בסביבה לא מותאמת. אני יודע כי בהחלטה 'להקפיץ' אותי לכתה א' בגיל חמש היו מעורבים אנשים רבים ואני מניח שהייתי 'בשל' פדגוגית, אך לא רגשית. אין לי ספק שזה הותיר בי צלקות, אבל אני מניח שאני לא היחיד שסוחב טראומות מהעת ההיא. מצד שני, כחוויה כללית של לגדול בקיבוץ של אז (וגם היום) כשאתה חופשי להסתובב במרחב העצום הזה ומרגיש שהוא כולו 'שלך', זו חוויה מדהימה ויש לי זכרונות טובים רבים.

השנה שאחרי השחרור מצה"ל שינתה לחלוטין את מה שחשבתי על החיים. הבנתי כי מבחינה אישית, לא נכון עבורי להיות חבר ב'קומונה'. יצאתי מהצבא המאושר באדם והרגשתי שאני יוצא מהחפירות ישר לגן עדן, אבל במהלך השנה הזו הבנתי שזה לא בשבילי.

בקיבוץ השיתופי, הישן, המרחב שבין 'פרזיט' שחי על חשבון אחרים, לבין 'פראייר' הסוחב את האחרים על כתפיו מבלי לקבל על כך תמורה הולמת היה צר מאוד והיה לי קשה עם זה. לכן, למרות שגרתי בקיבוצים כל חיי ולמרות שכל הקיבוצים השתנו הרבה, מעולם לא חזרתי להיות 'חבר' קיבוץ".

ממה היית מאחל לגבעת חיים לרגל שנת השבעים?

"זה קל – אני מאחל לגח"א להיות חברה מכילה, מגוונת ופלורליסטית. בדרך כלל אנשים מתחברים לאנשים הדומים להם. אני חושב שצריך לעבוד בלעשות ההיפך".