הפעם לא מדובר בספורט, לימודים, טיולים לחו"ל או עיסוק במקצוע חדש, אלא בהעלאת זכרונות.

אני רוצה להשאיר לעצמי, לילדיי, לנכדיי תיעוד של סיפורי חיי. לא תיעוד ביוגרפי המסכם את כל חיי, לא כסיכום אלא דרך שתהיה קליטה ומעניינת ושתהיה להם הסבלנות לקרוא.

בתיעוד ביוגרפי אני עלול לפספס סיפורים מעניינים וחשובים העלולים להישכח במשך השנים.

אנחנו שואפים לחבר בין אנשים דרך חווית הזכרון. אנו מאמינים בכוח הזכרון לחבר בין דורות, בין מגזרים וקהילות. כל אדם הוא מיוחד ושונה, אבל בין הזכרונות של כולנו יש גם המון דמיון ומשותף. המטרה ליצור קשב המעודד את האדם להיזכר דרך חוויה אישית.

לכן הוקמה "טרסה" – פלטפורמה חברתית דיגיטלית מכל העולם בה משתפים אנשים את זכרונותיהם לפי זמן, מקום וחוויות אישיות המרכיבים סיפור עשיר של תקופות ומקומות בחיי אדם ההנותן ביטוי לכולנו. הזכרון עצמו הוא חמקמק, אסוציאטיבי, חושי ובמרחק הזמן מקבל אינטרפרטציה שונה ומבט אחר על החוויה. דרך אירוע אחד בחיי אדם נוצר עולם ומלואו.

הבחירה כמובן של כל אחד האם לשמור את זכרונותיו, או לפרסמם. בלהה ואני השתתפנו בסדנה מיוחדת מאוד של "טרסה" דרך המועצה ובתמיכה רבה של היידי וחנוש (נשות הארכיון שללא תמיכתן זה לא היה קורה) בה התנסינו ולמדנו את העקרונות המובילים של תיעוד סיפורי חיים דרך חוויה. הסדנה תרמה לנו כל כך הרבה גם באופן אישי וגם ברצון לעשות עם זה משהו, כך שפיתחנו שיטה משלנו – מה לעשות ואיך לתרום בקהילתנו הקיבוצית.

זאב גוטקינד, נקיון בחדר האוכל בתוכנו 1958

אפשר לפנות לאנשים באופן אישי ולראיין אותם, אבל אפשר גם לעשות זאת בקבוצות לא הומוגניות, קבוצה קטנה ואינטימית של פנסיונרים "צעירים ברוחם" חברי קיבוץ.

הקבוצה מכילה שישה אנשים הנפגשים במשך שישה שבועות, מדי שבוע, למפגש של שעה וחצי. בפגישות אלו ניתן נושא אחד משותף לכולם בכל מפגש.

נלמד את עיקרון הכתיבה של הזכרון –מגרעין של זכרון לזכרון מלא.

ומה נרוויח מכך? קודם כל מפגשים של אנשים שאינם נפגשים על בסיס יומיומי (למרות שחיים שנים רבות יחד). היכרות שכזו יוצרת אינטימיות ודינמיקה אחרת מאשר מראיין/מרואיין ונותנת חוויה של שיתוף ושותפות.

החלטנו לקפוץ למים כשעבורנו ועבור המשתתפים זו חוויה מיוחדת במינה. הקבוצה היא קבוצה אינטימית, לא טיפולית והעיסוק אינו ביוגרפי אלא חווייתי,  דרך נושאים אליהם אנו מכוונות ודרך שיחה המתפתחת בין האנשים. בעקבות הזכרונות שמעלה כל אחד, נשאלות שאלות המרחיבות את הזכרון הבסיסי ומוסיפות לגרעיני הזכרון נפח והרחבה עד להשלמת הזכרון המלא. חווינו עם הקבוצה מסע מלמד, מאפשר, מרגש ומעניין ובמובנים רבים, חווינו את עצמנו מחדש. הרגשנו ויצרנו שייכות ושותפות וכל אחד, בדרכו הייחודית, הביא את עולמו האישי מארצות רחוקות, מזכרונות ילדות, ריחות וטעמיו.

חוויה זו הייתה לנו חדשה, לא ידענו איך באמת הכל ישתלב וראינו עד כמה מעניינת, משתפת ומרגשת היא הייתה. לאחר סיום הסדנה יש לכל אחד את הכלים להמשיך לכתוב את סיפור חייו ולאסוף אותם לכדי קובץ שלם של חוויות וסיפור אישי שיינתן לילדיו, לנכדיו ולעצמו.

היום אנו בתוך מסע עם הקבוצה השנייה, שגם היא מלמדת, מרגשת ומעניינת.

בשלב זה הסדנה היא לאלה הרוצים ומוכנים להתנסות בחוויה מיוחדת זו ועם הזמן נפתח גם לצעירים יותר, כי זכרונות אינם רק מנת חלקם של בוגרי השבט.

זאב גוטקינד תורנות בחדר האוכל, בתוכנו, 1958

ואיך זה עובד?

זכרון אחד בכל פעם – כי צריך להתחיל ממשהו, כי זה התוצר הכי משמעותי שאפשר להשיג תוך זמן קצר וכי זה מה שאנשים רוצים: סיפור אחד קצר, שאפשר לקרוא בכמה דקות.

נושא ממוקד –  בנסיון לתפוס כמה שיותר מסיפור חיים של אדם, אנחנו עלולים לפספס את העומק והיופי שיש בזכרונות שלו והתוצאה תהיה סקירה שטחית. לכן, נבחר נושא אחד ממוקד בכל פעם וננסה להוציא את הסיפור מאחוריו וכך נגלה כמה עומק ועושר יכולים להיות רק בזכרון אחד דרך חוויה אישית של האדם.

מקום, זמן ותקופה – הזכרון אינו תלוי באוויר. גם שהוא אסוציאטיבי, נמקד אותו לזמן ומקום.

כל מפגש דורש מאתנו, המנחות, הכנה מרובה ורגישות. גם לחברי הקבוצה יש עבודת בית בכתיבת הזכרון (לא יותר מדף, דף וחצי) אך התוצאה והקרבה שנוצרת הם מתנה לכל המשתתפים. עבורנו כל מפגש הוא נס המתרחש בין אנשים. המסקנה שלנו שלאנשים יש צורך לספר ולהקשיב. חשוב היה לנו לשתף ולכתוב על הסדנה שלנו, גם כדי שידעו שבגבעת חיים קורים דברים מעניינים.