"טוב פת חרבה ושלווה-בה מבית מלא זבחי-ריב" (משלי, פרק י"ז, פס' א').

ארוחה דלה הנאכלת באווירה נעימה ושקטה עדיפה מארוחה דשנה הנאכלת באווירה של סכסוכים וריב.

יש לנו בית גדול עם גג אדום (עדיין בלי דוד שמש…)

יש לנו גינה פורחת ופיסת דשא קטנה (חוסכים במים…)

יש לנו "יחידה למעלה" (גר בה, לשמחתנו, בננו…)

יש לנו מכונית טובה (לפחות אחת…)

יש לנו משכורת מספקת (אחת ועוד אחת…)

יש לנו חשבון בבנק (אחרי מותו של התקציב האישי…)

יש לנו כלב (ששומר היטב על הבית…)

יש לנו שכנים נחמדים ("היי, מה נשמע"? הדדי…)

יש לנו מנוי לבריכה ולחדר הכושר (בגילנו כבר אסור להזניח…)

אז, יש לנו הרבה ובסך הכול…לא רע לנו….!!

או כמו שסבתא חוה הייתה אומרת:.."שלא יהיה יותר גרוע…"!!

אבל…

אנחנו חסרים שלווה

מלאים בחשדנות

בונים חומות בין שכנים

מסתגרים בעצמנו

עושים לבתינו

נמדדים על-פי המאה ומעט על-פי הדעה

עסוקים בתוכניות הרחבה ונדל"ן

מיטלטלים מהפרטה להפרטה

מבטלים עשייה שאין בצידה גמול כספי

מחפשים סולידריות

מבקשים חמלה ואנושיות.

יש בנו תקווה גדולה שמנהיגינו יחפשו וימצאו את המאחד ולא את המפלג.

יקשיבו לרחשי הציבור. יגלו צניעות.

יש בנו תקווה ואמונה גדולה שנדע למצוא שוב, כאז, את מקומות המפגש והיחד הנעים –

נהיה שמחים בהם, פשוט שמחים ונהנים.

נציין יחד קבלות שבת.

נשיר עם יוסי והגיטרה.

נצא לטיולי קיבוץ ומשפחות.

נרים ערבי חג ותרבות משותפים.

נשמח לעלעל ב"בתוכנו" ולמצוא בו גם "ספורטור" קצר.

נקפוץ לבקר חברים (שלא רק כדי למדוד את השיפוץ ולבדוק רכישה חדשה).

נשמר את החצר הקיבוצית – על אופייה, צביונה ומבניה.

נשתתף בשמחות האחר.

נחייך זה אל זה.

נפרגן זה לזה.

נחזור להיות חברה שזכות נעימה להשתייך אליה, לגדל ולחנך בה ילדים ונכדים.

כשנזהה את הצורך והרצון הכנה לעשייה משותפת, נדע גם למצוא את המשאבים והכוחות

להתגבר על טלטלת ההפרטה, טלטלה שהביאה לשיבוש סדר היום וסדרי העדיפויות ולאבדן אותם

חלקים משמעותיים ובלתי נפרדים ממרקם אנושי-קהילתי.

להתראות בקרוב – שמחים וטובי-לב – באירועי ט"ו בשבט.

צילום: יוסי רום