לקראת הכניסה לשנת ה-60' נביא מדי עלון חומרים ארכיוניים ואחרים מן ההיסטוריה של גבעת חיים. והפעם – משנת העלייה לקרקע, תקופה בה ילדי הקיבוץ הדריכו במעברת עמק חפר, שבמקומה הוקם ב- 1957 הישוב אליכין, דיווח של הילד עמרם הישראלי מתוך עלון הקיבוץ מס' 15   –  8.1.1952.

שבועות מספר לפני חג החנוכה הועלתה באחת הפגישות של המדריכים ההצעה לחוג את החג הקרוב עם ילדי המעברה בצוותא.

תחילה התלבטנו בשאלה אם לשתפם בחגנו אנו או לערוך חגיגות נפרדות. לבסוף החלטנו לערוך מסיבה נפרדת בה יחוגו בני הקיבוץ עם בני המעברה. בחרנו לשתף במסיבה רק שתי קבוצות (של המתבגרים) מבין הקבוצות המודרכות על ידנו.

הגשמים, הסער, הנסיעות הרבות בחופשה והוצאת ילדי המעברה לימים מספר ממנה, כל אלה עכבונו ומנעו מאיתנו כל אפשרות להכנות רציניות עד התקרב החג. ביום ראשון, שלושה ימים בלבד לפני המסיבה התחלנו בהכנות.

את התוכנית האמיתית היוו מסכת פרקי קריאה ושירה של ילדי המעברה. וכן נגינת חלילים ומפוחית, מסכת "בני העמל" של ילדי כיתה ו', וריקודים. מכל התוכנית הייתה מסכת בני המעברה הקלה ביותר לארגון ולהכנה בזמן הקצר שנותר לנו, שהיה כבר לאחר התחלת הלימודים. הוטל עלינו להכין את ילדי המעברה להופעתם, ללמדם את התוכן ואת פירוש הדברים שיקראו ולהכשירם לקריאה ברורה ושוטפת.

לא קלה הייתה גם ההליכה למעברה הלוך ושוב כמה פעמים ביום – לאספם, להשקיטם ולהתגבר על כל הקשיים. אף בסידור הטכני נתגלו קשיים רבים שעיקרם השגת מקום להתכנסות. וכך, בהכנות מאומצות ותוך התגברות על הקשיים הרבים, הגיע יום רביעי. מזג האוויר הנוח שקדם השלה אותנו, הגשם שנתחדש הוסיף אף הוא את חלקו למעגל הקשיים. הגשמים לא פסקו מרדת במשך כל היום, חששנו כיצד נסיים את ההכנות וכיצד נביא את הילדים אלינו. אך אף הפעם עמדה עזרת ילדי החברה, שעל אף הגשם נתאספו ועזרו בהכנות – מי בבית התרבות ובקישוטו, בבנין הבמה, ובכל שאר הדברים שלהכנתם נזקקנו. למזלנו התבהרו לבסוף השמים ובנקל יכולנו לאסוף את חניכינו במעברה, שקדמונו בשמחה ובשירה. כ-35 ילד וילדה נתאספו, רובם מגיל 13 ומעלה. שני טורי שולחנות ארוכים המלבינים במפותיהם, שורות שורות של ספסלים, במה ומעליה סמל התנועה, דגלים עטורי ירק ופרחים קידמו את פני הילדים בבואם אל בית התרבות לחוג את החג.

באווירה טובה ובשמחה, שעל אף כל המכשולים הגענו למעמד זה פתחנו את התוכנית. וכך, תוך הקשבה והשתתפות ממשית בשירה ובנגינה, עברה המסכת של בני המעברה. המאמץ הקצר של ימים ספורים נתן את אותותיו, כמעט כל המשתתפים במסכת (שמספרם היה כעשרים) קראו קריאה בהירה ורהוטה ללא טעויות. הריקודים, פרקי הנגינה, המסכת והמקהלה המדברת של בני כיתה ו' – הוסיפו הרבה להעלאת רמת המסיבה וכן להנאתם וסיפוקם של האורחים.

תוך שמחה והתלהבות הסתיימה התוכנית. שיאה של המסיבה, לגבי אורחינו על כל פנים, היו הריקודים. זו לראשונה נפגשו ילדינו פגישה ממשית עם שכניהם ואחיהם מגולת תימן, ורב היה ערכה, אולי יותר משעות רבות של שיחות ופעולות בתוכנו או בין המדריכים לקבוצותיהם, שכוונתן יצירת הקשר עם ילדי המעברה.

לאחר שעתיים של שמחה אמיתית, של פורקן מההווי הגלותי במקצת שבמעברה, חזרו ילדי המעברה כשהם מרוצים. הייתה הרגשה שפתחנו במפעל שאסור לזונחו ועליו לשמש יסוד לבאות.