במסגרת המדור, נציג בכל פעם מישהי / מישהו מגבעת חיים איחוד. המשותף לכולם היא העובדה שלא נולדו כאן (למרות שעל חלקן/ם לא הייתם מאמינים) והפעם: מירהל'ה זיו

היא הגיעה אלינו מקיבוץ משמרות, הצעירים מגדירים אותה כבעלת "דם כחול" אבל היא מגדירה את עצמה כפורצת (למקררים, סיגריות או צלחות). היא הקימה שני פרויקטים ייחודיים בקיבוץ ובמועצה.

יותר ממחצית חייה היא חיה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, אבל שורשיה נמצאים במשמרות, קיבוץ קטן מאוד, משפחתי ומחבק. אילנה, אחותה הגדולה, עבדה בגח"א אבל החיבור עם יהושע רשום לזכותה של חנהל'ה פרנקל ז"ל, אשתו של אבי פרנקל.

מירהל'ה הייתה בת 29 כשפגשה את יהושע והחיבור היה ברור ומהיר. לאחר זמן קצר הייתה בהריון עם נמרוד וכבר ידעה כי הם צריכים לעבור לגח"א, אבל רק אחרי הלידה כי רצתה להיות במקום בטוח ומוכר באותו הזמן. היא מספרת שהיה ברור מאוד לשניהם כי יגורו בגבעת חיים איחוד, משום שיהושע לא היה מוותר על גח"א וגם משום שהוא לא התאים לאופי של משמרות וכך, בשנת 1976, כשהיא בת 30 עם בכור בן חצי שנה ובן שני בבטן, נחתה מירהל'ה על הגבעה.

להרגיש בבית? זה לקח לה ארבע שנים. היה עליה לעשות מעבר מנטלי מקיבוץ קטן, אינטימי ואוהב לקיבוץ יקי, גדול ובעיקר ביקורתי. בהתחלה עוד הייתה נוסעת בחגים למשמרות, אבל אט אט מצאה את מקומה פה. תרמה לכך המשפחה המאמצת – משפחת קסטן ובעיקר יהודית קסטן (פרנק) ונועה קסטן (לוי) וגם אופייה, התכונה להרגיש בנוח בכל חברה וקרדיט שקיבלה בזכות אחותה הגדולה אילנה שכזכור עבדה בגח"א טרם הגעתה.

חצי שנה אחרי המעבר לגח"א היא ילדה את בנה השני ביחד עם רוני קסטן (קליין) וכבר אז היה חשוב לה שנשים אחרי לידה יבלו יחד. היא ביקרה את רוני אחרי הלידה, מה שהפתיע וגם שימח את רוני עד מאוד.

היא עדיין זוכרת את השינוי הראשון שעשתה בקיבוץ, כאשר דאגה שיחברו ארגז על סבל האופניים של ילדי כיתה א' כדי שלא יסחבו את התיק על גבם. בהמשך, הביאה לשינויים דרך תפקידיה השונים בקיבוץ, החל מוועדת חברים דרך ניהול ועדת רווחה וכלה בתפקידי עורכת העלון ומזכירת הקיבוץ ועבודתה במערכת החינוך בגח"א.

הביטוי האישי שלה בא לידי מימוש מושלם בשנת 2005 כאשר הקימה את "פינה חמה" – מרכז לאימהות בחופשת לידה שפעל שלוש פעמים בשבוע וכלל ארוחת בוקר, ליווי התפתחותי וחוגים שונים.

את הפרויקט הזה הקימה מירהל'ה לגמרי בעצמה, בגיבוי חזק של המזכירות ואנטה והזינה אותו בחום ואהבה במשך יותר מעשור. עדות חיה להצלחה קיבלתי בזמן הריאיון איתה, כאשר ניגשה אלינו אמא נרגשת וסיפרה שעברו 14 שנים מאז הגיעה אל "פינה חמה" והיא עדין זוכרת את עוגיות הקוואקר שהוגשו, את הערסלים המיוחדים שהיו תלויים במרפסת ואת האווירה החמה שמילאה את המקום. האור בעיניה סיפר מעבר למילים על מה שהעניקה "פינה חמה" לאימהות בחופשת לידה.

בזמן לימודיה במכללת אורנים נחשפה מירהל'ה לרעיון חברתי של תמיכה באימהות צעירות בחופשת לידה. היא החליטה להטמיעו בעמק-חפר והקימה במועצה האזורית את פרויקט "אם לאם בקהילה". הפרויקט רותם אימהות ותיקות לטובת אימהות צעירות הזקוקות לעזרה וליווי, כאשר הוותיקות מבקרות את הצעירות במשך כמה שעות בשבוע במהלך שנה ומסייעות להן בכל הדרוש.

החיבור האישי שיצרה עם אימהות בקיבוץ, הקמת "פינה חמה" ופרויקט "אם לאם בקהילה" חושפים מוטיב מרכזי בחייה של מירהל'ה: רגישות לאימהות בתקופה הכל-כך רגישה לאחר הלידה.

שאלתי על כך והיא ענתה שמאז ומתמיד אהבה מאוד תינוקות, אבל יתכן כי המניע העמוק יותר נעוץ בעובדה שאמא שלה עזבה אותה בגיל שנה למשך שנה שלמה, לטובת שליחות בגרמניה. אביה ואחותה גידלו אותה לבד בזמן היעדרות האם.

גח"א הוא הבית שלה ובמבט רחב על חייה, היא שלמה עם ההחלטה לעבור לכאן משום שלאורך השנים איבד קיבוץ משמרות את הייחוד הישן שלו והפך לגדול ועמוס כמו גבעת חיים איחוד, מה שתורם לתחושה כי החליטה נכון.

בשל התפקידים שמילאה, העבודה בחינוך לאורך השנים ובזכות אופייה, יש לה קשר כמעט עם כל חבר בקיבוץ, אבל עם זאת, תמיד הרגישה קצת "ילדת חוץ" מאחר והיא לא שייכת לאף מחזור או כיתה.

ולגבי החלומות שלה?  מירהל'ה חולמת כי "פינה חמה" תישאר פתוחה ופועלת גם אחרי מותה, שתשאיר צבע בקיבוץ שלנו, שילדיה, נכדיה ובעלה ישארו בריאים ושמחים, שהשבויים יחזרו ושיש חיים אחרי המוות. אמן!