*מהפייסבוק
לפני מספר לילות גשומים וסוערים, איתוש (איתמר) התקשר אלי ואמר: "אמא, ביום שלישי נגיע אליכם כל הצוות לארוחת ערב ושיחה עם דני הרמן". אמר וסגר את הטלפון.
ומאז לא היה זמין יותר.
אנחנו נשארנו נרגשים ומתלהבים, אבל… קצת מבוהלים. בכל זאת הבית קטן, וחורף וקר ו-30 חיילים רעבים מאד מאד… איפה ואיך?
טלפון לדני הרמן – שמתגייס לענין ומציע לנסות את הפאב.
התקשרתי לנטע פרנק רכזת התרבות שלנו, ולפני שהספקתי להגיד את המילים – צוות וארוחת ערב, היא אמרה: "טוב, אז יש לכם את הפאב וכל מה שבתוכו, ולכבוד צה"ל, כמובן שללא עלות".
וואו! בנקודה הזאת התחלנו להירגע. יהיה לנו איפה לשבת בקור, ועוד במקום כל כך יפה, מושקע ומרשים.
ועדיין צריך להאכיל צוות מורעב שנמצא במסלול מפרך ביותר.
ידענו שנכין בשר על האש, אבל מה עוד?
משה הציע שנבקש מאלה להכין מרק וסלט.
ושוב, התרגשנו וחשנו איך לאט-לאט הדאגה מתפוגגת, כשאלה, תוך שניה, אמרה שאין בעיה בכלל, וארגנה לנו ארוחה של 5 כוכבים במחיר של כלום כוכבים.
נשארה התכנית האמנותית. בכל זאת מדובר על שש שעות משש בערב ועד חצות, וצוות עייף שצריך להשאיר אותו עירני.
איתוש כבר סגר עם דני. ודני, העסוק באדם, הגיע וסיפר לחיילים המופתעים על ההיסטוריה הצבאית המרשימה שלו, וכמובן על הקמת היחידה, שהרי, לשם כך התכנסנו…
והיתה גם הפתעה – אחד החיילים (גם אמא שלו, רותי, בת משק שלנו) שמע פעם את ליאור אסטליין מרצה והתלהב כמובן, אז הוא הזמין אותו לבוא ולתת הרצאה.
ליאור, שעסוק לא פחות, הסכים בשנייה ואין ספק שכדי להשאיר חיילים כאלו עירניים אחרי יום כזה ובשעה כזאת, צריך את ליאור – היה מרתק ומאלף (ומדאיג ביותר).
הילדים שלי אומרים שאני משתמשת הרבה יותר מדי במילים – מהמם ומדהים, אבל אלו המילים שקופצות לי לראש, לאורך כל הבוקר הזה. אז אני לא אכתוב אותן ורק אגיד שאני נדהמת והמומה וכל כך מודה שיש לנו אנשים כאלה בקהילה שלנו.
זה לא מובן מאליו, בימים שבהם הכל מופרט ונמדד בכסף, למצוא כאלה אנשים טובים שמוכנים לתרום מזמנם וממרצם בשמחה ובאהבה גדולה, בשעות קשות ובחיוך ענק.
תודה ענקית מצוות תמיר וממשפחת סיטון.
היה מדהים ומהמם.
אני מתה לשלוח תמונות, אבל מפאת סודיות צבאית גם זה אסור לי.
Share this post
