קוראים יקרים,

שבועות בפתח, מביא איתו שוב ריחות אביב המתחלפים  בניחוחות קיץ, ועדיין, בזכות גשמי אביב מאוחרים, נשמרת קצה קצהה של עטרת ירוקה לשדות ולפרדסים.

מהדורת שבועות של העלון מנסה "לתת כבוד" לחקלאות ולחקלאים שבינינו, אלו שעדיין ואלו שהיו, ולשאול מהו מקומה של החקלאות בפניו המשתנות של היישוב. האם יש ערך מיוחד לחיים חקלאיים, להחשפות למחזורי גידול, לבעלי חיים חקלאיים? מה מקומה של החקלאות בחייו של הילד הגדל בגבעת חיים? האם זוהי רק תפאורה לבני השלוש שזועקים "טרקטור. . .  טרקטור" או שיש בה גם משמעות רחבה יותר, כלי שבשימוש נכון יכול לבסס עולם ערכים של אחריות, משמעת, אהבה לטבע, חברות ועבודת צוות.

יתכן וכל זה הוא בבחינת "עולם הולך ונעלם" וכל שנותר הוא לזכור את מה שהיה, אבל גם להבין שבעידן הטכנולוגי והתחרותי של היום, החקלאות היא עסק, שיש להתייחס אליו בצורה שוות נפש, נטולת רגשות וערכים ולבצע את מה שנכון כלכלית, את מה שהשורה האחרונה מרמזת עליו. לקבל את העובדה שמחשבה על חקלאות ככלי חינוכי, ככלי קהילתי, היא לא רלוונטית, אולי כמו המחשבה על חזרה לחינוך המשותף.

העלון גם מנסה להאיר פינות ומקומות שזוכים לקצת פחות תשומת לב, כגון אורחינו מתאילנד, שללא קשר וידע מוקדם לויכוח על אדמה עברית ועבודה עברית, באו (הובאו) לכאן לעבוד את האדמה, והם אלו שבאמת ובתמים מכירים כיום יותר מרוב תושבי הקיבוץ את רזי הפרדס בזלפי, או את תנובת החלב של הפרות ברפת. לרובנו הם בבחינת תעלומה, בחורים צעירים, בלתי נראים בישראל של היום, עטופי בדים כנגד קרינת השמש, שעוברים על פנינו בשתיקה אילמת, לעיתים בחיוך מבויש, בטרקטור רועש או אופניים חבוטות. בכתבה משולבת ניסינו לתהות על קנקנם של הפועלים האמיתיים של גאולת האדמה העברית , גירסת 2011.

קריאה נעימה וחג שבועות שמח,

המערכת