הרי הדולומיטים הם חלק מהרי האלפים, בצפון איטליה על גבול אוסטריה. הם מאופיינים במצוקים גבוהים וחשופים היוצרים נופים מדהימים. פסגת המרמולדה היא הגבוהה בדולומיטים ומתנשאת לגובה 3343 מ'. את הרכס חוצים מספר מעברי הרים המאפשרים מעבר רכב בין הכפרים והעיירות. הכבישים מפותלים ומושכים אליהם רוכבי אופנועים הטסים שם במהירות הקול. במעברים אלה כפרים ועיירות סקי, והתושבים חיים בעיקר מחקלאות ותיירות. אני נחשפתי לאזור בטיול אופניים שרכבתי לפני כשנה וחצי וזה היה רק עניין של זמן כדי שאחזור לחצות אותו ברגל.

לפני שנתיים ערכנו חבר ואני מסע סובב מונט בלאן במשך 12 יום בו למדנו לטייל יחד בהרמוניה נפלאה. החלטנו הפעם לעלות מדרגה וללכת למסלול קשה יותר, הרי גדלנו בשנתיים ועם הגיל באה היכולת…

ערכתי מספר טיולים "קשים" בכרמל, לבדיקת התרמיל ובעיקר הנעליים, שני דברים חיוניים ביותר למסע כזה. התוכנית התבססה על סיפור דרך של מטיילים שהלכו בשביל לפני מספר שנים. השביל  AV 2הוא אחד מתוך שמונה שבילים ההולכים לאורך רכס הדולומיטים, הוא הארוך והקשה מכולם ולפי יודעי דבר הוא גם המדהים ביותר. חברי הטוב הוא אשף מחשבים והוא זה שתיאם את כל הפרטים החשובים למסע, בעיקר לינות בביקתות השונות.

בימים שלפני הטיול בדקתי מה לשים בתרמיל, אותו אני עתיד לסחוב לאורך כל הטרק, כל פריט מיותר מעלה את משקלו ולעומת זאת כל פריט חסר עלול להיות קריטי, למשל מקלות הליכה, בלעדיהם קשה הרבה יותר בהליכה בשבילים הקשים. בגדים חמים ובגדים נגד גשם ולמכורים, שגם אני אחד מהם, ערכת קפה. בסופו של מיון הציוד מצאתי עצמי עם תרמיל ששוקל עשרה ק"ג, לא נורא אבל…

ואז שני חברים יצאו לדרך – ידענו שעלינו לחצות חמישה רכסי משנה במסלול ההליכה, הראשון והאחרון נמוכים וקצת קלים יותר להליכה מהשאר. השלושה האחרים הם סלה, מרמולדה ופרנג'ול. למסתכל מהצד נראה שאין כל אפשרות לחצות אותם, שפיצים המגיעים עד השמיים. התברר שניתן ויש גם שביל, אלא שהוא קשה או קשה מאד. המצב הנורמלי בשביל, זה עליה או ירידה של מאות מטרים בשיפועים מטורפים. אם יש קטע "מישורי" הרי הוא לאורך שלוחה כאשר בצד אחד של השביל מתרומם קיר סלע ובצד השני, מטר ממנו, התהום. לצד הדרך מספר מצבות לזכרם של אלה שנפלו לצד הלא נכון.

אין לי כוונה לפרט את כל המסלולים היומיים אלא לתת תמונה של מחשבות שעלו בי בשעות הצעידה הארוכות, ואם הגעתם עד כאן שווה להמשיך לקרוא מה עובר בראשו של הצועד למרחקים ארוכים.

שאלתי את עצמי, למה? למה אדם נורמטיבי מבוגר עושה את זה, הרי ניתן לחצות את הדולומיטים על גבי מסך המחשב בבית על כוס בירה, אז באמת למה?

ראשית כי אני עוד יכול לעמוד באתגר. שנית כי הם שם, רכסי הדולומיטים וצריך לחצות אותם ורק כך ניתן לחוש את הגובה, את היופי של העמקים הירוקים למטה ואת נופי הירח המדהימים למעלה באזורים שבין אלפיים לשלושת אלפים מטר. סיבה נוספת היא להתנתק מהעולם. לא לשמוע שקרס חניון בת"א או מר ביבי במצוות הרב סגר את הרכבת ביום ראשון – איזה כייף.

אבל בלי לתאר קצת את הקושי בשביל, הכתבה מיותרת. חציית רכס המרמולדה דורשת מעבר קטע של קרחון. אנחנו, כאמור, הלכנו לפי סיפור דרך של מטילים שקדמו לנו, ולפי התיאור ניתן לחצות אותו ללא קרמפונים (מין סנדל שמלבישים על הנעל, בעל שפיצים המיועדים למנוע החלקה על הקרח). כשהגענו למקום התברר שלא ניתן לחצות אותו ללא קרמפונים. לנו לא היו קרמפונים ולכן נאלצנו לרדת לתחתית הקרחון כדי לחצות אותו בשוליים. שם, כך נראה, יש הרבה אבנים. הסתבר שהמשימה קשה יותר ממה שחשבנו. האבנים מונחות על הקרח ואתה מניח עליהם רגל וגולש יחד עם האבן למטה וכך שני צעדים קדימה צעד וחצי אחורה. המאבק הסתיים בניצחוננו על הקרחון אבל שם פגשנו קושי אחר, תלילות השביל, המחייב אחיזה בכבל המתוח לצידו ובמדרגות המאפשרות עליה אל מעבר ההרים הזה. משם רק מטר אחד ומתחילה הירידה, קיר של עשרות מטרים אותו ניתן לרדת כשאתה תלוי על הכבל כמעט ללא מקום להניח את הרגל ובהמשך סולם שגם אותו ניתן לרדת כשאתה נאחז בכבל. משם הדרך בירידה כבר הייתה "קלה" עוד אלפיים מטר וסיימנו. באותו יום טיפסנו 1200 מ' וירדנו 2500 מ'. היום הארוך ביותר, כ-11 שעות.

בקטעים בהם השביל עובר על סף התהום והסכנה למעידה אליו מוחשית ומצבות של הנושרים פזורות לצידו (כתבתי כבר למעלה על הקטעים הללו), חשבתי על אלה שלא שפר מזלם, הרי גם הם חשבו שהם עוד יכולים, ואולי פחד הגבהים הכריע את גורלם. אמנם סיימו את חייהם במקום כל כך יפה ומרשים אבל בכל זאת… אני לא חושש משבילים כאלה אבל מי שמקנן בו פחד כזה, שידיר רגליו מהטרק הזה גם אם חושב שהוא עוד יכול.

עדיין לא ציינתי שאין ימים קלים בטרק. יש ימים קשים וקשים מאד והמעניין בדולומיטים ששם אחרי כל עלייה יש עוד עלייה, ולעומת זה אחרי כל ירידה יש גם עלייה. מה קשה יותר? לא ברור. בתכנון הטיול הוספנו יום למקרה שנאלץ לעצור בגלל מזג האוויר, אבל גם הוא שיחק לטובתנו, ופרט לגשם קל באחד הלילות היו לנו ימים יפים. כיוון שכך סיימנו את ימי ההליכה מוקדם מהצפוי ונשאר לנו יום וחצי לחגוג בוונציה. עיר מקסימה, אבל יום אחד מספיק לה. וכשאנחנו הולכים מעל התעלות בהן משייטות הסירות והגונדולות, חיפשתי בכל גונדלה את החברים והמשפחה כי חשבתי שהם היו צריכים להגיע לטקס מסע הכומתה שזה עתה הסתיים.

אנחנו בנינו את הטרק על לינה בבקתות עם ארוחות בוקר וערב. לצהרים הסתפקנו בחטיפים או כריכים אותם הכנו בבוקר וכמובן קפה. לעיתים עברנו ליד בקתה שם גם יכולנו לאכול צהריים. ראוי לציון האוכל האיטלקי אותו אכלנו לאורך כל המסלול. ברגעים הקשים במהלך ההליכה חלמתי על הבירה הצוננת שאשתה מול הנוף המטריף בסוף יום ההליכה. והבירה אכן הייתה קרה וטובה.

אז באמת למה? כי אין יופי כזה במקום אחר והאתגר הוא אמיתי והתחושה של "עשיתי זאת" היא נפלאה.

סיכום קצר במספרים:

בעשרה ימים הלכנו 170 ק"מ, על הגב תרמיל ששקל 10 ק"ג (לעיתים הרגיש כמו 15), טיפסנו 12.000 מטר וירדנו 13.500 מטר, עברנו מאות מטרים של אחיזה בכבל מתוח ומדרגות סולם תלויות בסלע. מומלץ בחום לחובבי אתגרים ומטפסי הרים.

אם אני עשיתי זאת גם אתם יכולים.

לכתבה הקודמת של עמי