תמר שמיר

גן העדן של אבי / אריאל צבר

"גן העדן של אבי" הוא למעשה ביוגרפיה של יונה צבר, אשר נולד בכורדיסטאן, עלה לישראל בשנות ה- 50, ומכהן כפרופסור לארמית באוניברסיטת UCLA בקליפורניה. סיפורו מסופר ע"י בנו, אריאל צבר, עיתונאי יהודי אמריקאי.

אפשר לקרוא את הספר כמסע שורשים של מחבר הספר, כביוגרפיה של אביו הפרופ' יונה צבר, כהיסטוריה משפחתית, כתולדותיה של עדה בישראל, כסיפור מסע והגירה, או כסיפורה של שפה המסרבת למות, "הארמית החדשה". זהו סיפור של חיפוש אחר הזמן האבוד מצד אחד, ומסע התקרבות של בן בוגר לאביו מצד שני.

אריאל צבר, עיתונאי אמריקאי יליד ארצות הברית, פורש לפני הקוראים סאגה בשלושה חלקים: החלק הראשון מתאר את חיי משפחתו של אביו בזאכו, עיירה כורדית בעיראק, בקרב הקהילה היהודית העתיקה דוברת הארמית, ששכנה שם עד מחצית המאה ה-20. חלק זה, "גן העדן", נמשך עד יום הולדתו ה- 12 של יונה צבר, שלאחריו עוזבת המשפחה את העיירה ועולה לארץ ישראל.

החלק השני מתרחש בישראל, ומספר על תקופה של פחות משני עשורים שבהם חי יונה הצעיר כנער וכבחור בשכונת הקטמונים בירושלים, בה גרו רבים מבני העדה הכורדית, חווה את אובדן המעמד, הכבוד והזהות של הוריו ובני עדתו, ובאמצעות כישרונותיו האינטלקטואליים וחריצותו, התחיל בטיפוס אִטי והדרגתי לעבר השלב של "דור שני להגירה".

החלק השלישי מתרחש בארצות הברית ובו מתוארת פרשיית החיים הארוכה של יונה צבר באוניברסיטה אמריקאית, כסטודנט וכפרופסור, אחד מבכירי החוקרים של השפה הארמית החדשה, שפת אמו.

בקו הסיפורי המתקדם מזאכו, לירושלים וללוס אנג'לס, מופיעה אחרי עשורים רבים המשאלה לסגור מעגל. בסופו, מתאר הספר שיבה מאוחרת לנקודת המוצא – כאשר לפני כמה שנים יונה ואריאל צבר גיששו את דרכם בחזרה לזאכו תחת איום המלחמה בעיראק ובצלו הנמוג של סדאם חוסיין, בחיפוש אחר גן העדן האבוד, ובנסותם לפתור תעלומה האופפת את המשפחה. שניהם גילו, כל אחד בדרכו, שאי אפשר להפוך את הקו שבו מתנהלים חייהם בחזרה למעגל. זאכו של היום מצויה בלב כורדיסטאן ורחוקה מלהיות גן עדן, כותב צבר, "ובסיפור חיים זה, עבר יישאר תמיד מחוז געגוע, נעלם וחתום בזיכרונותינו ובמורשת משפחתנו".

החלק החזק ביותר בספר, הוא החלק שעוסק בילדותו של הגיבור ב"גן העדן". בצבעים חדים פורש המחבר עולם שלם שנעלם, משפחה יהודית עתיקה של צבעי בדים, סב המבלה את לילותיו בבית הכנסת בשיחה עם מלאכים, ואם-ילדה שמאבדת את בתה הבכורה למינקת בדואית שנעלמת. החלק הכואב הוא השני, הנוגע בעניין "כור ההיתוך" ו"קיבוץ הגלויות" של הציונות, במלים אחרות, הסיפור על מהגרים יהודים כורדים בישראל הצעירה; בחלק השלישי, המגיע עד ההווה, מיטשטשות הדמויות. זהו סיפור על ניכור בין בן לאביו, המסתיים בהתקרבותם.

יונה הצעיר עשה דילוג תרבותי אדיר. בשנים ספורות סיים בחינות בגרות בתיכון ערב ונעשה מומחה במוסיקה קלאסית. בפקולטה למדעי הרוח התברר לו, להפתעתו, כי שליטתו בארמית היא משאב אקדמי בעל ערך בארץ ובחו"ל, ועובדה ביוגרפית זו שלטה מכאן ואילך במהלך חייו. בעצם הבחירה בעיסוק בארמית, נוכֵח העבר בהווה של יונה בכל עת.

בספר זה יש הרבה מעבר לסיפורה של משפחה אחת. דרך הסיפור האישי, נוגע הספר בסיפור הקולקטיבי על העלייה ההמונית מארצות ערב. הוא מתאר את המדינה הציונית הצעירה כיצור אירופי, שלא שש לקבל את יהודי המזרח לחיקו. אנשי הממסד, מנהיגים כמו דוד בן-גוריון גולדה מאיר ונחום גולדמן הזהירו מפני האלמנט "הנבער והפרימיטיבי" של עדות המזרח והשפעותיו הצפויות על החברה הנאורה בארץ. הם חששו שמא לא יוכלו "להעלות" את אלה לרמה נאותה של תרבות. על רקע זה המתינו יהודי עיראק, והיהודים הכורדים ביניהם, משוללי אזרחות ורכוש בארץ אויב, במשך חודשים ארוכים, לרכבת האווירית שהעלתה אותם לבסוף ארצה ב"מבצע עזרא ונחמיה". בתקופת ההמתנה הממושכת ערכו הוריו של יונה לבנם הבכור טקס בר מצווה חפוז, כדי שיתאפשר להם להזמין, כמנהג המסורת, את עניי העיר למסיבה, ולנער – לעלות לתורה בבית הכנסת ששימש את אבותיו מדורי דורות.

זהו סיפור שדורות של מהגרים יכלו ויוכלו להזדהות עמו. אחרים יזדהו עם הניסיון של בן להתקרב ולהבין את אביו, ולגשר על הפערים המפרידים ביניהם. שנים אחרי גיל התבגרות סוער ומרדני בקליפורניה, התפנה אריאל צבר כְּאַב צעיר מכל עיסוקיו כדי להשקיע בכתיבת הספר ובמחקר שקדם לו, ובהם הוא רואה מעשה של שיקום היחסים עם אביו. הוא טווה ביוגרפיה שלמה והצליח להביא לקוראיו את אביו כאישיות מרתקת ומיוחדת, שמתעלה מעל לתכתיבי זמן ומקום.

אריאל צבר, גן העדן של אבי, הוצאת שוקן, 2009 (340 עמודים).