הקדמה קצרה: לאחרונה מלאו לסימה שלנו 90 שנים. המחשב של סימה מלא כרימון בסיפורים והצלחנו להוציא ממנו קטע קצר שכתבה בעקבות המדור "הלך רוח המקום" (שאתם כמובן יותר ממוזמנים לכתוב אליו).

לפני תקופה, שנדמית כלא ארוכה, דפקה על דלתי קבוצה של חבר'ה צעירים. מובן, שקבלתי את פניהם בסבר פנים יפות, אך לצערי, כשעזבו, ראיתי על פניהם אכזבה ואולי אפילו קצת כעס. הם באו בבקשה שאחתום על עצומה נגד הקטנת כמה מטרים מהקצה המערבי של הדשא הגדול לצורך מגרש חנייה. לא חתמתי.
מאז הכרזתו של שמעון פרס לפני שנים, שצלצלה כ"חלום", על מכונית לכל פועל, התקדמנו לחזון הזוי אף יותר: מכונית לכל קיבוצניק. ואם כך, צריך גם מקום להחנות את כל המכוניות האלה. הדבר נעשה. ועדיין: הדשא שלנו גדול וירוק / רק מגיע קצת פחות רחוק / בבוקר נוצץ הוא מטללי מים / וביום מרענן כל לב וכל עין.
שורת המכוניות המסודרת לרגליו גם היא אסטטית למראה, וקל להבחין בכך כאשר משווים את המראה למקומות אחרים (אינני מדברת על "הדשא של השכן"…).

קריקטורה של זאב גוטקינד חניות רכב

מכוניות. קרה לי, ומן הסתם גם לאנשים אחרים, לא פעם הוסעתי ספיישל, רק אני ונהג, לקופ"ח בחדרה, ואף למקומות מרוחקים יותר. בחכותי לתורי, בכניסתי או ביציאתי, פגשתי חברים שבדיוק נכנסים, יוצאים או מחכים וחשבתי עד כמה בזבזנים אנחנו. אחד הפגמים שמבקרי הקיבוץ הלא מופרט הטיחו בפנינו: "כשהכל משותף לכולם, לא עושים חשבון". בינתיים אנחנו כבר מופרטים…
מנכדיי אני למדה, כשאני שואלת אותם איך הם מגיעים מהבית ללימודים או לעבודה, הם מסבירים לי שבאמצעות האינטרנט. הם כותבים מאין, מתי ולאן פניהם מועדות, ומקבלים תשובה מבעל מכונית ואז נדברים (לפעמים הם בעלי המכונית). כמותם עושים גם אחרים והוצאות הנסיעה מתחלקות ביניהם. במקרים שהנסיעות קבועות או די קבועות, נוצרות גם ידידויות (ואולי אפילו זוגות?). מצב של ווין – ווין! יש לנו מה ללמוד מהם.