"והארץ תשקוט.
עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים
ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס האחד אין שני."
מידי שנה, על סיפו של יום הזיכרון, מהדהדות בתודעתי השורות האלמותיות מתוך "מגש הכסף" של נתן אלתרמן.
תמיד חשבתי, ואני עדיין חושב, שבמעמד היחיד והמיוחד כל כך של התכנסות כולנו בבית הקברות להתייחדות עם זכר חברינו – חיילינו שנפלו, ראוי היה שנקרא ונפנים את משמעות השורות הללו, שהיו זה מכבר לנכס צאן ברזל בתרבות הזיכרון ומורשת הקרב של עמנו.
כאדם חילוני אני חש בעליל שהיום המשמעותי והקדוש ביותר עבורי, מכל חגינו ומועדינו, הוא יום הזיכרון לנופלים באשר הם.

חוט סמוי ובל יינתק של דם ושכול שזור מאז מאי 1947, שבו נכתב "מגש הכסף", ועד לימינו אלה, דרך כל קרבותינו – מלחמותינו – מערכותינו לדורותיהם מאז קום המדינה.
אך מסע הנופלים לא תם. הוא נמשך ללא הרף, ללא סוף הנראה לעין. גם משא היגון על הכתפיים השחוחות מתרחב ומכביד ללא נשוא. וכבר אנו צופים, בחשש ובדאגה, לעבר הסיבוב הבא, המחכה מעבר לפינה…
מתוך המנהרה החשוכה – אין שמץ של אור בקצה, ואנו שואלים-זועקים:
עד מתי? עד מתי?
הלנצח תאכל חרב?
האומנם גזירת גורל היא?
האם חיינו כאן תלויים לנו מנגד?
ואין כל תשובה ואין כל תקווה להיאחז בה.
ב-1971 נולד בני – בכורי צור, והאמנתי באמת ובתמים שהוא לא יכיר את מגע החרב… והתבדיתי.
ב-2002 נולד בכור נכדיי יותם, ואין לי כל אשליה. בבוא היום, גם הוא ישמור על גבולותינו ועל ביטחוננו.
קו שבר עמוק ובלתי ניתן לאיחוי עובר בין מה שנכתב עד כאן לבין המציאות הקשה שחווינו כמה שבועות לפני יום הזיכרון.
מערכת בחירות דורסנית, פוגענית, כוחנית, גזענית ואלימה, שחשפה לעין כל את החוליים המדממים של החברה שקמה ונהייתה כאן על מגש הכסף שהגישו לנו נופלינו.
כאזרח מדינת ישראל אני חש שאנו נתונים לחסדי מנהיגות שלקתה בעיוורון ובאובדן הדרך.
הפכנו לעם כובש, המנצל באכזריות את כוחו כדי לפגוע, לדרוס ולדכא עד עפר עם אחר.
הפכנו לחברה מרובת פערים ונטולת חמלה, המתכחשת לזר, לשונה, לחלש, לעני, לניצול השואה.
הפכנו לחברה לאומנית וקיצונית, מקוטבת אידיאולוגית, שתהום פעורה בין ערכים מנוגדים של מרכיבים מרכזיים בתוכה, שחלקם מקדשים את האדמה והאבנים, אך כופרים בערך חיי האדם.
הפכנו לנחלתם הפרטית של קומץ בעלי הון ושלטון, המקריבים את טובת המדינה על מזבח יכולת ההישרדות של עצמם.
אני, מטבעי, אדם מאוד אופטימי, הנוטה באופן כפייתי כמעט לראות את חצי הכוס המלאה. לא פעם אני עומד נפעם ונרגש לנוכח גילויים רבים ומעוררי השראה של פניה היפות והמחייכות של המדינה בה בחרתי לחיות ולגדל את ילדיי.
ביום ההולדת ה-67 של מדינת ישראל שלנו, אני יודע, אל נכון, שמשהו מאוד יסודי ועמוק התקלקל לנו. קלקול גדול ורב. קלקול אנוש.
מי ייתן ואתבדה שוב…
3 Responses to בין קודש לחול (הגיגים נוגים ביום הולדתנו ה-67) / חנן שפע
כתיבת תגובה לבטל
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (159)
- בטחון (20)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (5)
- בנות ובני משק שחזרו (12)
- בנות ובני משק שעזבו (15)
- בריאות ורווחה (47)
- גינון (62)
- דבר המערכת (129)
- הנהלה (346)
- הפרטה (137)
- התנדבות (42)
- וידאו (22)
- ותיקים (175)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (6)
- חיילים (23)
- חינוך (224)
- חירום (16)
- חניה (18)
- חקלאות (50)
- חשמל (22)
- טור דיעה (30)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (134)
- כללי (640)
- לזכרם (227)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (96)
- מזון (39)
- מחזורים (8)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (84)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (68)
- נדל"ן בקיבוץ (5)
- נוסטלגיה (226)
- נעורים (43)
- סביבה (158)
- סיפורים (115)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (32)
- עסקים (86)
- פוליטיקה (34)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (1)
- צעירים (87)
- קהילה (503)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (146)
- שכונת בנים (168)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (14)
- תכנון (164)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (38)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
תגובות אחרונות
- לאה אשכנזי הרץ על לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- נאוה על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- נויה לס על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
- דפנה על יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
- רעיה מירון על "בכל זאת, זה צובט בלב" / איילת אסטליין כהן
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / תניה רטר מעבירה ל…
- גח"א במלחמה – אוקטובר 2023 / ליאורה רופמן, יו"רית קיבוץ
- ומה מספרים המתארחים מהעוטף? / שלמה כהן
- תנו להם רובים / ליאור אסטליין
- מתנדבות 2023 / שלמה כהן
- ממלכת דוד / ליאור אסטליין
- עוף ברימונים / יהושע זיו
- לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / שלוה ברוך מעבירה ל…
- משולחנו של מנהל הקהילה / יוני ארי
- הזמנה לבכי / ארנון לפיד
- אנחנו שנינו מאותו הכפר / שלמה כהן
- מן הנעשה בשדותינו / ניצן וייסברג, מנהל ענף הצומח והחקלאות
- חשמל בכפות ידיו / ליאור אסטליין
- הגנים לקראת השנה החדשה / אנטה ז'סטקוב, רכזת הגיל הרך
- יונתן סע הביתה – חלק שישי / יאיר אסטליין
- על שינוי אקלים, פאנלים סולאריים ואחריות / רענן רז
- סלט חסה עם גרגירי רימון / בלהה זיו
- הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- על מועמדותי בבחירות למועצה האזורית / מיכל רסיס
- עושות שלום נפגשות עם פלסטיניות / שלמה כהן
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / זהבה צ'רבינקה מעבירה ל…
- על החיים ועל המוות / שלמה כהן
- אמוציות של נוי / ליאור אסטליין
- "אני מרגיש בושה" / יואב מורג
- טעון שיפור / שלמה כהן
- ארץ אוכלת יושביה / גידי שקדי
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות



חנן, יקירי! מעבר לכך שאתה צודק לחלוטין, ומבטא בדבריך תחושות של, מן הסתם, פלח רחב מאוד של הציבור, ראוי להדגיש פן נוסף שמאפיין את החברה המקוטבת מאוד, כיום: לימין, בעצם, מותר לומר כל דבר תפלות, זאת בלשון חסד משהו, ולמי שדעתם אחרת – אסור בעצם לומר דבר, ואותו ציבור מוצא עצמו מכה על חטא שלא חטא כלל במקרים שונים. הרי לפני מעשה הנבלה של נתניהו ממש לפני הבחירות – הוא לא היה מגיע שוב לשלטון! ואתה צריך להתנצל על דברי אמנים, בין שנאמרו ובין שלא נאמרו, כשבראשך עוברת לפעמים מחשבה: איזה פרצוף היה למדינה הזאת ללא האמנים האלה, מה היו ערכיה כשבנשאה עיניה למעלה – היא רואה רגבים ודנונים…
שלום חנן
אתה לא לבד בתחושות של אובדן.
אינני מדבר על הנטייה של איש זקן להתגעגע לזמנים ההם, אלא שהשינויים שחלו מאז אינם לטובה.
הקיבוץ היה עריסה לתקוות, מיקום להגשמת חלומות, של ביחד, של חזרה למקורות. ה"יש לי" היה הקיבוץ.
העולם מסתכל עלינו, החוזרים לציון, בזכוכית מגדלת ומצפה מאתנו להיות טובים מכל עם – במלחמות וגם בשלום.
כמו כן הבורא. אנו מקבלים את הדין.
בני אדם אנחנו. עשויים בשר, דם ונפש. בתולדות עמנו לרוב לא עמדנו בציפיות.
כמוך הנביאים בכו על האובדן. עמים אחרים קמו ונעלמו, ואנו ממשיכים להתקיים על התקווה שיכול להיות יותר טוב.
יתכן שהקיבוץ של פעם היה הבנוי על תקוות לא מציאותיות. זאת לא סיבה להתייאש.
יהושע שרון
יוני, 2015
אני כ"כ מסכימה איתך שהרגשתי שמפי יוצאות המילים.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיי שלא הרגשתי שיש לי מה לחגוג ביום העצמאות האחרון ומין יאוש של: ומה יהיה הלאה?? נקווה שמתחתית הבור הנוכחית יש רק דרך למעלה אבל לך תדע…