כשבני

גור יומו אומר:

"אמא"
אני פותח את החשך
ומתבונן בעיני
למה הוא מתכון

מתוך ספרו החדש של אנדד אלדן, "קשור בשפע שורשים"

ורד נחמני, טיול לילה 6, 43.5×33.5 ס"מ, טמפרה וצבע שמן על דיקט, 2013

התערוכה החדשה של ורד נחמני, light motive (מוצגת כעת בגלריה דביר בתל-אביב), מסמנת שלב חשוב בהתפתחותה כאמנית, ומצביעה על שלב נוסף בעיצוב השפה הציורית שלה.

כבר מתחילת הדרך, עוד כשסיימה את לימודיה בבצלאל, היה לורד קו מאד עקבי וברור. ציוריה נשענו על מציאות קונקרטית, תוך שהיא בוחרת בדרך כלל בסצינות סיפוריות. כל תערוכה שלה, והיו לא מעט (במוזיאונים של עין חרוד, חיפה והרצליה, ובגלריית הבית שלה בדביר), אופיינה בבחירה שלה לספר משהו, וזה גם היווה את הציר העיקרי לגוף העבודות שהוצגו. כל הסדרות נולדו מתוך רגע מסוים שבו היא נפגשת עם סביבתה, לעיתים – המשפחה שלה, לעיתים הגדר שמסביב לבית, ולעיתים המטע שבדרך.
כך גם תחילתה של הסדרה הנוכחית. ראשיתה ברגע של טיול לילי עם בנה יונתן, עוד כשהיה קטן, ונתקל בפעם הראשונה בצל שלו. המבט הזה למטה גרם לה לראות משהו שעד כה לא הייתה מודעת לו. הפניית המבט אל מושא הציור היא לא רק אל מה שממולנו, היא יכולה להיות גם אל מה שמתחתינו. מעתה היא מבינה שההתרחשות של הציור נמצאת בכל מקום, על השביל, על המדרכה, על הכביש, שעליהם אנו דורכים. השינוי בנקודת המבט הוביל לעוד שינויים באופן הציור שלה. נכון, כבר ב- 2010 כתב יניב שפירא (בתערוכה "ממלא מקום", גלריה דביר) על הציור של ורד: "בציוריה מהשנים האחרונות ניכרת התרחקות מאחיזה מחייבת במציאות, בד בבד עם נטייתה לפיגורטיביות אקספרסיבית ולמופשט".

אוהד 1, 2013, שמן על דיקט, 33.5×43.5 ס"מ

אך התהליך הזה מקבל יתר תוקף בסדרה הנוכחית. אם עד כה נשען הציור שלה על ניסיון לתרגם את המציאות לציור באופן מובנה, על ידי חלוקת הבד לגרידים, המהווים כעין מיפוי של המציאות לשפת הציור, כאן, התהליך הזה מתפרק. המבט לתוך האפילה, המודעות למקור האור ולמשמעות שלו על הדרמה הלילית, גורם לה להסתכלות שונה על הציור. אט אט מתפוגגים הגרידים אל תוך כתמים של צבע, וההתרחשות על הבד נולדת מתוך מפגשי אור וצל, כתמי צבע עזים וכהים זה בזה. כמעט ניתן לומר שהציור הופך למופשט מבלי דעת. פה ושם מהדהד אופן הציור הקודם: באותו מסך צבע שקוף שהיא שופכת ומוחקת בו זמנית, באותם חריצים דקיקים שפוצעים כל כך יפה את המצע של הציור, וביחד נרקמים על הבד והדיקט מרקמים יפהפיים, בצבעוניות שהיא לעיתים פורצת בכוחה הצהוב, ולעיתים נוגה באפלוליותה.
הציור של ורד הוא הזמנה כפולה – להנאה חושית מחד, להתעוררות רגשית מאידך. בצפייה בו אתה מוצא את עצמך נע בין הקטבים של עצב ושמחה, געגוע בלתי מוסבר למשהו שאינו, שחלף, ובו בזמן התעוררות מענגת כאן ועכשיו.