שאלה ממערכת העלון: הי אתן/ם, השרועים על הספה מול נטפליקס, לוגמים ויסקי לעת ערב – יש לכם אידיאולוגיה? ואם יש, האם היא כזו שתביא אתכם לעזוב את המשפחה וללכת למקום אחר? אתם לא תאמינו, אבל יש פה אנשים שענו "כן" לשאלות הללו. ענו ועשו.

זה קרה בקיבוץ גבעת חיים בשנת 1951. אני מניח שכיום קשה להבין זאת.

איך ייתכן שבתקופה ההיא, קבוצות של משפחות בשנות ה-40 לחייהן, עזבו בתים שנבנו בעמל של 20-30 שנה, בגלל מחלוקת אידיאולוגית על עתידה של המדינה? אבל כך היה.

המחלוקת פילגה קיבוצים רבים: עין חרוד, אשדות יעקב, גבעת השלושה, גבת, יפעת וגבעת חיים. מתוך הפילוג נולדו חמישה קיבוצים חדשים ותנועה קיבוצית חדשה – "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

דוד בן גוריון נואם בעת הנחת אבן הפינה לגח"א

הייתי בן 15 כאשר 42 אחוזים מחברי גבעת חיים החליטו לעזוב את הקיבוץ ולהקים קיבוץ חדש מעבר לכביש. הם התעקשו לשמור על השם "גבעת חיים" ולכן קראו לו "גבעת חיים איחוד" או בקיצור גח"א וזה הקיבוץ בו אני חי גם היום, בסוף שנות ה-80 לחיי. בסיפור זה, אני משתף את מקומי באירוע המטלטל ההוא ואולי דרך הסיפורים שלי, תבינו כיצד הפילוג הזה השפיע על שנות נעוריי.

איפה מקומי?

ישבנו בכיתה ט' בשיעור, כשלפתע נכנסו חצי מבני כיתתי, לקחו את שולחנותיהם, העמיסו את הכיסאות עליהם ויצאו מהכיתה בלי לומר מילה. הייתי בשוק. עד אותו רגע עוד התלבטתי לאיזה צד להשתייך, אבל נראה היה כאילו הם כבר החליטו בשבילי.

למרות "ההצגה", עדיין לא גיבשתי את החלטתי. רעיונית, היה לי ברור שאנשי הקיבוץ המאוחד טועים, אבל להחליט כילד בן 15 לעבור לצד בו לא הייתה לי משפחה – זו לא הייתה החלטה פשוטה.

משפחות אבי ואמי השתייכו למאוחד. למה, אם כן, החלטתי לעבור לאיחוד?

חדר האוכל

בדיעבד, קשה להסביר. אף אחד מאנשי האיחוד לא פנה אליי ישירות ולעומת זאת, אנשי המאוחד לא הפסיקו ללחוץ עליי להישאר. אני זוכר במיוחד את הפגישה עם יצחק בן אהרון, אחד ממנהיגי המאוחד ומזכ"ל ההסתדרות שהיה גם חבר קרוב של משפחתי. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר במאוחד ועניתי לו תשובה פשוטה: "אתה רוצה את 'האינטרנציונל' כהמנון ורק אחר כך את 'התקווה'. אני רוצה שאת 'התקווה' ואת 'האינטרנציונל' נשיר יחד".

אבל להגיד היום שזה מה שגרם להחלטתי יהיה הגזמה פרועה. אני חושב שהחלטתי נבעה משילוב של מרד נעורים, תחושת ערך שמחזרים אחריי, רצון להתרחק משתי משפחותיי וגם קשרים חברתיים קרובים יותר בצד השני. כך הפכתי לנער היחיד שעבר לצד האיחוד ללא משפחתו. ההחלטה שלי הכתה את כולם בהלם – במיוחד את משפחותיי.

במשפחתו של אבי ואסתר היו אחיי אבירם, אורי ואלדד ובמשפחתה של אמי ויהושע היו עמי ותמנע התאומים ויאיר.

החיים אחרי ההחלטה

אחרי הפילוג התנהלו בקיבוץ שתי קהילות נפרדות והכול חולק והופרד: חדרי מגורים, אמצעי ייצור וחדרי אוכל, כשהילדים עברו לחדרים בהתאם לשיוך הקיבוצי שלהם. אני עברתי לחדרי האיחוד ושם מצאתי מפלט. העובדה שהחיים בקיבוץ התנהלו בלינה משותפת הקלה עליי, במיוחד כמי שלא היה לו מקום אמיתי באף אחת משתי משפחותיו.

מגדל המים

בסופו של דבר הצטרפה אמי לאיחוד, מה שהגדיל עוד יותר את הפיצול במשפחתנו. התאומים עמי ותמנע עברו איתה ואילו יהושע ויאיר נשארו במאוחד. שנים לאחר מכן ואחרי מותו של יהושע, הצטרף אלינו יאיר.

כל אדם עומד בצמתים בחייו, חלקם שוליים וחלקם משמעותיים. המעבר שלי לאיחוד היה אחת ההחלטות החשובות בחיי ואני יודע שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896