במקום להיפגש לקפה, התכנסנו ביום שישי של אמצע ספטמבר לגיוס מיוחד לטיפוח הנוי בבית העלמין. אין ספק כי זה הוא המקום היפה ביותר בקיבוץ שלנו (והשכונה השקטה ביותר בקיבוץ).

ההתכנסות המגוונת כללה קבוצה לא גדולה של חברי קיבוץ מכל גיל: היו שם פנסיונרים נמרצים לצד אלה כמונו הנמצאים בערך במחצית המאה או קצת פחות ואפילו ייצוג לדור הצעיר (כבוד מיוחד למשפחת ימין). 

בין פעולות הגריפה והאיסוף (הגב כבר לא מה שהיה פעם) נשמעו מכל עבר שיחות – השמות החרוטים על המצבות עוררו זכרונות וסיפורים על האנשים שחיו כאן לפנינו (בקרוב החידון). דובר על גיוסים קהילתיים בעבר שהיו חובה וגם, רחמנא ליצלן, עלה נושא הערבות ההדדית.

בעלונים האחרונים של "בתוכנו" קראנו בחלק מהכתבות, בין השורות ומעליהן, על הדואליות שבין הגעגוע והנוסטלגיה לקיבוץ של פעם, לבין האמירה שהקיבוץ הולך ונהפך ליישוב קהילתי דוגמת שוהם או גן יבנה בואכה בית אליעזר.

אכן, הקיבוץ כיום שונה מאוד מזה שהיה בעבר. יש המתאבלים על השינוי הזה ויש המברכים עליו כשהאבולוציה של הקיבוץ המתחדש עדיין בעיצומה. בין השאלות שעולות: מה מקומה של הערבות ההדדית? כיצד ייראה החינוך הקיבוצי? איך נשמר על התרבות והמסורת הקיבוצית בחגים ובאירועים קהילתיים? יש נושאים מורכבים כמו השיוך והסוגיות הנדל"ניות, יחס המדינה לקיבוצים ועוד שאלות שהן ביטוי לאתגרים עימם אנו מתמודדים.

אך לא התכנסנו היום כדי לערוך מחקר מעמיק על מקורות השינוי או להגדיר את גבולותיו.

כזכור, באותן כתבות של "בתוכנו" עלו סוגיות כמו הבקשה לעזרה בכיסוי קברים בעת הלוויות או הקריאה למתנדבים לצוותי החגים המארגנים אירועי תרבות. זה אכן לא פשוט להתנדב בימים אלה, כאשר יש היוצאים למחאות באדיקות ויש כאלה שחלק מבני משפחתם במילואים או מגוייסים וההישרדות היומיומית אינה קלה.

ועם כל שנאמר ואם נבטל לרגע את הנימה הצינית השוררת במחוזותינו – דווקא הגיוס לנוי בבית העלמין מייצג יותר מאשר פעולת נקיון ותחזוקה פשוטה. בית העלמין הוא עדות לשורשים שלנו כאן ולדורות שבנו את הקיבוץ.

הגיוס הוא ביטוי לערבות ההדדית שעדיין קיימת בקרבנו. ההתנדבות הזו מזכירה לנו את תחושת השייכות, את הנכונות להתנדב למען הכלל, את החיבור למקום ולאנשים שחיו בו. האם נשכיל לשמור על זה?

זה תלוי רק בנו.